שאל השואל ואמר ש במסגרת שליחותו לחול נכנס למסעדה שנושאת תעודת כשרות למהדרין ואשר מוכרים שם מה שנקרא אוכל סיני מסעדה סינית ואותה תעודת כשרות שנוסאת את השם כשרות למהדרים גם כתוב בה שאין בה חשש של בישולי גויים. התעניין אותו אדם והתברר לו שהסיני מטבל את הבשרים בתוך סיר שיש בו שמן רותח. וכך הוא מתגן אותו הוא הסיני הגוי ומגיש אותו כחלק מהאוכל לאחר שהוא עושה בו מה שהוא עושה בו ומגישים תמנה לסועד בין אם הוא יהודי בין אם הוא גוי ולכן מדהם אותו יהודי שמצד אחד יש שלט שלו כשרות למהדרין ומצד שני וכתוב ללא חשש בשולי גויים ומצד שני הנה אותו גוי הוא עצמו לוקח בשר שאיננו מבושל ושם אותו בתוך הסיר שמן רותח ומתגן אותו מכין אותו לקראת השלבים הבאים לכן פנה אותו ודי למשגיח כסות ואמר לו איך אתם אומרים שזה לא לא חשש של בישולי גויים. והרי הסיני מקבל כל חתיכת בשר. האם אתם סומכים על כך שהיהודי הדליק את האש מלמטה? הרי הדלקת האש לא מועילה לבישולי גויים לפי הרמבם ומרן, רק לפי הרמה, כפי שנראה בהמשך. אז איך אתם מפרסמים מודעה מכשילה? השיב לו המשגיח ואמר לו, היהודי איננו מפעיל רק את האש, אלא הוא מרטיח את השמן הוא בעצמו. לא רק מפעיל את האש, אלא מרטיח את השמן וגם את הטיגון הראשון של הנגלה הראשונה הוא עושה, אחר כך הנגלות השניות עושה הגוי. היהודי מצד אחד לכאורה קיבל תשובה מרגיעה ועדיין נפשו בכפו והוא אומר הרי כל חתיכה וחתיכה שהגוי שם הרי הוא כאילו בישל אותה הוא עצמו ואם כן יש עדיין חשש לבישולי גויים האמנם נראים הדברים שבנסיבות כאלה יש לה ולא לאסור את זה מדין בשולי גויים. והשאלה היא מדוע? לצורך זה נסביר את העניין בכללותו כדי שהתשובה תקבל את ההסבר המניח הדעת שלה. ראשית עלינו לדעת שבמשנה מסכת עבודה זרה פרק שני הלכה שישית נאמר אלו דברים של גויים אסורים ואין איסור איסור הניה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו הפת והשמן שלהן ושלקות רבי ובת דינו התירו בשמן ואומר רבנו שהדברים האלה הם לא ייסורי תורה אלא גזרות של חכמים, פת של גויים, שלקות של גויים, בהתחלה גם היה שמן של גויים, אלא שרבי ודינו התירו את השמן אבל אלה רוב הדברים, אומר הרמב"ם פירוש המשנה, כגון הפת והשלקות ודומיהן, לא נאסרו אלא כדי שנתרחק מהם ולא נתערב בהם, כדי שלא נבוא בהתערבותינו בהם להפקרות בדברים האסורים. זהו עניין אומרם משום חתנות ודברים אלו הן מכלל 18 דבר שגזרו כמו שבאנו בתחילת שבת והרמב"ם מסביר שלא מדובר כאן בפריטים אסורים באכילה נבלות טריפות מדובר בפריטים שהם כשרים למהדרים כל הבעיה היא שהגוי עופה שה הגוי מבשל אבל כל הכלים וכל הפריטים כשרים למהדרים אחרת זה אסור משום געולי גויים לא משום בשולי גויים והוסיף רבנו ואמר אלא נעסרו מטעם שנגמרה מלאכתו על ידי גוי לפי שחכמים אסרו כדי שנתרחק מהם גם כל מה שבשלו בשלו הגוי ואפילו בשל את שלנו ברשות נו, אלא אם כן היה אותו הדבר נאכל כמו שהוא חי או אינו עולה על שולחן מלכים, אומר רבנו, אפילו גוי שבשל את שלנו ברשותנו. ולכן מורי היה מחמיר מאוד בדיני בישולי גויים, בדין פיליפיני, פיליפינית. כי רבנו פירוש המשנה, בשונה מפוסקים אחרים אומר אפילו הגוי בשל את שלנו ברשותנו. כלומר הוא עובד אצלי בבית ומבשל מהפריטים הקשרים למהדרין והכלים הקשרים מהדרים שיש לי בבית מבשל בשבילנו. גם זה נכלל בכלל הגזירה משום חיתון לא רק כשאני לוקח אוכל שהגוי בשל עצמו והוא קשה למהין אבל בשל עצמו כי אז יש קרבת דעות קרבת לבבות קרבה משום חיתון אלא אפילו גוי שבשל לנו ברשותנו גם כן בכלל הגזירה ואם כן איפה גוי לכאורה סיני שעובד אצלנו ברשותנו אז לכאורה זה עדיין אסור משולי גויים וכאן נאמר שכל הדברים האלה נאסרו גזרה משום שלא יאכל בדברים אסורים שלא יהיה קרבה וחיתון הכלל רבנו בכלל הגזרות האלה עד כאן באמת בגמרא דענו בהקשר הזה למשנה הזו ואמרו אמת מתי הבישול של הגוי אסור בשבילנו אם הוא בשל מהתחלה עד הסוף אבל אם הוא בשל מקצת בישול והיהודי השלים את הבשול ו הידי התחיל את הבשול והגוי השלים את הבשול אזי זה לא נכלל בגזירה. רק כשהוא בשל מהחל עד קלה אז זה נכלל בגזירה. כל זה נתבאר בפרוטרות עם דוגמאות רבות בגמרא בעבודה זרה דף לחמוד א' והובאו הפרטים האלה גם ברבנו וגם במרן השולחן ערוך. רבנו בפרק 17 מלכות מאכלות אסורות ומרן בשולחן ערוך יורה דעה סימן קיג אלא שבדף לחמוד ב שם הגמרא אמרה משהו מעניין אמר רבינו הלקתו הרفتו שغל שغراל واوفي شغر ישראל وح הראויה שפיר דמה. כלומר, בדף לח עמוד ב אמרו הלכה המוראית שאם יהודי הדליק את האש והגוי עפת, אין בה משום איסור פת גויים. הגוי הדליק את האש והיהודי הוא שעפה את הפת כל שכן שאין בזה איסור שום חד של גויים. וזה פלא פלאים. דף לחמוד א' הרך הגמרא לדבר על הגדרים של מקצת בשלול כמאכל בן דרוסיי לא כמאכל בן דרוסיי כפי שאנחנו רגינים לדון בענייני מקצת בישול ואילו בדף לח עמוד ב כשהתייחסה לפת דיברוש מספיק שודי מפעיל את התנור מדליק והגוי עושה את הפת מתחיליו עד סוף כבר אין בזה גזירה וכך הובא להלכה בהרמבם בפרק יז מהלכות מאכלות אסורות הלכה אה הלכה ו' לא חיבו הלכה אה הלכה יב. אף על פי שעשרו פת גויים יש מקומות שמקלים בדבר ולוקחים פת מן הנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום מישראל ובשדה מפני שהעת דוחק. עוד מעט נגיע לזה אבל פת בעלי בתים אין שם משמורי בא להקל ש קר הגזירה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לשעוד אצלן הדליק הגוי את התנור ועפה בו ישראל או שהדליק ישראל ועפה גוי או שהדליק הגוי ועפה הגוי ובא ישראל ונער האש מעט או כבשו לאש הועיל ושתתף במלכת הפת הרי זה מותרת ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו שאין הדבר אלא להיות היקר שהפת שלהן אסורה. כלומר, אפילו הגוי הדליק את התנור, עפה ועכשיו הבצק נמצא על הדופנות. בא היהודי לקח קסם, לקח קסם, עץ וזרק לתוך התנור ועכשיו הרהבה גדלה קצת. זה נקרא השתתף וכל הפת מותרת. הכולה הזו כוחה בדף ל עמוד ב וא באותה פסק רבנו כעת אני עוד לא נכנס לחלוקה. בין פת של נחתום לפת של יהודי לפת פרטית אבל בינתיים דרגת השיתוף בפת מאוד קטנה ורבנו מתאים ואומר מפני שצריך להיות רק הקר שאין הדבר אלא להיות היקר שהפת שלהן אסורה ומספיק יש היקר אם היהודי מדליק או אפילו זורק כשם לתנור דברים כאלה רבנו לא אמר בבישול וכך אותו דבר גם מרן פסק אותו דבר בקיב יורדעה שבפת גויים מספיק שהיהודי מדליק אלא שמרן חידדג את הדברים כדי להראות מה ההבדל בין פת גויים ובין בשולי גויים בסימן קיג סעיף ז כתב מרן אין שגירת פירוש הבערה שגירת התנור מועלת כלומר מועילה אלא בפת אבל בשאר המתבשל אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה מעלה ומרית, אלא ההנחה דווקא לפי כך רוצה לבשל במחבת בתנור של גויים צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל הגה ויש חולקים הוא סביר עלה דלקת האש או חיטוי וגחלים מהנ לעניין בישול כמו לעניין פת וכן נוהגים מרן אומר דע לך גזרת בשולי גויים אף שלכאורה במשנה אין הבדל בין גויים בשולי גויים אבל בגמרא מי שמבחין בין דף לח עמוד א' ששם מדובר ברחבע על בשולי גויים ובין דף לח עמוד ב שמדובר על פת של גויים ההבחנה ברורה לחלוטין ופת של גויים יש כולה מספיק שהיהודי משתתף בהדלקה לא יותר אפילו בתוספת אש לא יותר ואילו בשולי גויים לא מספיק צריך שותפות ב שול או הנחה לקחת את הקדרה יהודי שקח את הגדרה ישים על האש אבל בהדלקה בלבד לא מועיל והרמה אומר לא אצלנו אותו דבר גם בשביל הגויים אפשר להקל די בהדלקת האש אפילו שהגוי מבשל אין בזה גזירה כמו אצל פת די בהקר בעלמה תוצאה מכך כשרויות מהדרין של אשכנזיות בעבר היו נותנות כשרות למהדרין ללא חשש בשולי גויים וזה היה טוב להם ולא לרענו. אנחנו פשוטים כמו הרמב"ם ומרן והרמב"ם ומרן אומרים בשביל הגויים יש להחמיר יותר. ולכן שעוררו הפוסקים הסרדים את העניין הזה התחילו גם האשכנזים להיזהר ולומר בשביל האשכנזים או לא לא אלה נוהגים כמו הבית יוסף. כיוון שכאמור אצלנו זה דבר יותר חמור. ולמה באמת בפת מקלים יותר? כי פת זה חיי נפש. קשה ב פת אז לא החמירו בשול זה עידון זה תוספת עזור למה לרתק אותו אנחנו לומדים תורה הוא יש לו את הזמן שלו לא צריך לרתק אותו ובכן אז כאמור רבותיי א בת זה חיי נפש וחיי נפש הקלו בו ואילו בבישולים בבישולים זה עדון זה תוספת שם אנחנו מחמירים יותר לא מספיק בהדלקה בעלמה זוהי השיטה של הפסיקה המזרחית הרמבם ומרן בשונה מהרמה. עכשיו רבותיי באמת תוצאה מכך פסלנו מסעדה אשר בא הגוי לוקח את הבשר וצולה הוא מגיש לסועדים כי כל הבישול נעשה על ידי גוי. אין מקצת בישול. ולכן ורק ההדלקה נעשתה על דהודי. הדלקה בשבילי גויים לא יכולה להועיל. אבל לעניין אם כבר יש שמן מתוגן על ידי יהודי, זה שמן מורטח על ידי יהודי והוא כבר נפגם על ידי זה שהיהודי תיגן בו פעם ראשונה כבר איננו שווה לשמן במצבו הקדמאי הוא חלק בלתי נפרד כעת ממערך של התיגון הבא ניתן לקרוא לזה מקצת בישול אף שרבנו ומרן כשהעתיקו דברי הגמרא על מקצת בישול התכוונו לדבר הפשוט ואי אפשר לשנות את דבריהם. אם למשל בא היהודי לקח את הבשר ותגן אותו כשליש בשולו, כמחצית בשולו, לא יותר. בא הגוי ושלים או הפוך, הגוי התחיל מקצת בשולו והיהודי בא השלים אותו. זה נקרא מותר. כיוון שלא נעשתה מלאכת הבשול מתחילתה ועד סופע על דה היהודי. אבל על דה גוי אבל אם נעשה מקצת אבל אם נעשה כל הבישול על ידי גוי זה אסור כשגוי בא לוקח את הבשר ומתגן אותו מתחילתו עצובו יותר נכון צולע אותו ושם אותו זה נקרא כלב בשול נעס על ידו אבל כשאני לוקח את השמן ומרתיח אותו היהודי מרטיח אותו לא רק מדליק מרטיח אותו ודואג אפילו לפגום אותו על ידי זה שהוא בעצמו לוקח חתיכה הוא מתגן אותה ואז הוא פוגם את השמן כבר הוא לא יכול לחזור למצבו הקודם. אז העי במקרה כזה ניתן לומר שזה כבר מקצת בישול. ולמה? למה? כיוון שיש גם משגיח ויש גם קצת בשול. אז ה הרב עודה יוסף שנס את כל מותניו ויבי עומר חלקי וביחה בדעת חלקי וגייס את כל הסברות כדי למצוא כולה. ואמר כיוון שהוא גוי מקצועי ולא עובד עבורנו ועוד כמה וכמה סברות שהוא גייס כדי להקל בנסיבות כאלה ואפילו לא רק בנסיבות כאלה בנסיבות אחרות יותר מקלות אבל אנחנו לכאורה מחמירים יותר מעבר למה שרבודה יוסף פסק גם הרב בקשי דורון והרב מות חילהו הרב מרחילו זכר צדיק ברכה והרב בקשי דורון בדרכים ארוכים החמירו מאוד ככה למשל רבקשי רון אמר אם למשל יש מה שנקרא אסמים מכניסים בתוך התנור אפייה תנור אפייה זה לא כמו שלנו זה חדר שכל כולו תנור אפייה אז הוא אומר אין שום סיבה להקל על זה שהיהודי מדליק תנור האפייה אלא שהיהודי יוביל את העגלה שבו נמצאים המיני תבשיל ויכניסו זה נקרא הנחה יכניסו את ה את את ה את התבשיל לתוך את הפסרים את התבשיל לתוך התנור אפייה ולא מספיק רק שדליק חמיר בזה מאוד זה מתקבל על הדעת דבריו מתקבלים על הדעת אלא שאני אומר שגם הוא לכאורה יודע שאם אנחנו מדברים לא על בישולים כאלה גדולים שאז היהודי רק צריך להכניס את הסיר או את העגלה להניח אלא פר חתיכה פר חתיכה קשה מדובר כאן שאין להם ואינם יכולים להעמיד יהודי שיעשה פר חתיכה פר חתיכה ולכן אנחנו צריכים לבוא לראות בשמן כמקצת בישול אבל איך נוכל להורות כן כמקצת בישול קצת קשה בדבר הזה אנו מצרפים סברה מאוד מאוד מעניינת ומה היא הרמבם אומר א רבנו מורי אומר שרבי יהודה אם פלט השיב ואמר שהוא א שמה מה זה נקרא סימן ההיקר בפת של גויים על ידי זה שאנחנו אומרים לגוי הנה אנחנו לא אוכלים מה שאתה עופר רק בגלל שאנחנו מדליקים את התנור הוא נפגע הוא נעלב ועל ידי זה כבר לא יהיה קרבת דעות ולא ואין חשש לחיתון זאת אומרת אנחנו סוברים מה זה סימן היקר בשבילנו אנחנו זה ברור אלא הוא אומר כל שכבר הגוי מבחין שאתה בעצם פוסל אותו לא אוכל משלו אלא רק בדרגה כזו וכזו אז זה מספיק בשביל סימן היקר עכשיו אצל פת של גויים מספיק הסימן היקר הזה ההדלקה אצל הבישול המירו יותר ודרשו לא רק סימן היקר אלא תחילת בישול הם אומרים לו רק רגע, רק רגע. אתה לא מתחיל עד שהיהודי ירטיח את השמן ועד שהיהודי יתחיל הוא לתגן אז הוא או רק אז. זה נראה כמקצת בישול, כהיקר של מקצת בישול של בישול שהחמירו בו יותר מאפה שהוא עושה בשבילנו לא כשר אלא רק במגבלות כאלה. אם נוסיף את הסברה שאומרים שהעובדה שמשגיח נמצא על גביו והוא יודע שהוא מוזהר ומושגח שאז בוודאי וודאי הצברה הזו מתעבא יותר וניתן בצירוף של הדברים האלה להקל כי הרי אפילו הרב שידורון שכאמור החמיר הוא החמיר בדבר שעדיין ניתן לעשות איך על ידי שכאמור אתה לוקח את כל העגלה של הבשולים ודוחף אותה אל התנור אפייה אבל לו כן כשאתה מדבר על פרתיכה פר חתיכה שאתה צריך לבשל אותה זה כבר קצת קשה אז מילא כשהחתיכה כולה כל הבישול מתחילה תועסופעל דגוי זה אני עוסר. אבל כשיש לי יסוד לומר שיש משהו משום מקצת הבישול, כגון שאני מרח את השמן ופוגם אותו על ידי הטיגון הראשון, על ידי יהודי, אז נראה בצירוף עם המשויח שעומד על גביו, בצירוף הסברה של מה שנקרא סימן הקר, סימן היקר של היהודי א ש זאת אומרת לגוי, לגוי שקצת מרגיז אותו שהוא לא שווה כמונו, בצירוש כל הספרות האלה ניתן להקל על העניין הזה שמקום שנהגו להקל בפת וכולי זה כבר בהזדמנות אחרת רבי חני