האם לשבטת הרמבם בשיטת יהודי תימן אשר מתירים לגנוז תערובת חמץ בפסח תערובת שאין בחמץ א 10% מכלל התערובת כלומר פחות מ-10% מכלל התערובת כלומר אין בה כזית בכדי אכילת פרס וכאמור יהודי תימן מתירים בעקבות רבנו לגנוז תערובת כזו האם על בסיס התר זה מותר לגנוז בקבוקי בירה בקבוקי וויסקי כי מה הם הבירה הם לא מים שטעמם שעורים מה הם מהו הויסקי אם לא נוזל שטעמו חמץ ואולי באמת החמץ הזה, הטעם הזה אין בו כזית בכדי אכילת פרס. האמנם מותר לגונזו לגונזם עד אחרי פסח או לא? והתשובה לא. אומנם השואל ששאל הוא יודע ספר. לא רק בגלל שהוא יודע הוא מכיר. את השיטה הזו של רבנו, אלא גם בגלל שאנחנו צריכים לדעת שיש הבחנה בין חמץ עצמו לבין תערובת חמץ ונסביר את הדברים. הנה אם אדם לוקח קמח ובולל את הקמח במ מים ועושה אותו קמין דייסה ברמה שהוא כבר לא נאכל אלא שותה אותו או לוקח לחם ומפורר אותו ובוחש אותו במים ברמה של שתייה או לוקח בצק בכמות גדולה של מים כמו של הלחו בצורה כזו שניתן לצעוק ואולי אפילו דליל יותר מכך ושותה זו אינן נקראת תערובת זה נקרא חמץ ממש כי קמח ומים זה חמץ ואי אפשר לומר שזה גדר של תערובת ולכן כל שיש כזית אף שמהל אותו בהרבה מים זה חמץ עצמו ואסור מדאורייתא. אבל אם היה יחד עם הפירורים הללו, לא רק מים אלא גם דבש או כל מיני דברים אחרים, והיה מערבב את כולם ביחד, זו כבר פוסקת מלהיות חמץ ממש, אלא התערובת הזו היא תערובת חמץ. ותערובת חמץ כל שיש לה כזית בחדי אכילת פרס אז היה אסור לגנוז כדי לא לעבור על בלראה בלי להימצא ואם אין בה כזית בכל פרס מותר לגנוז אבל אסור לאכול בגלל המצאות של מעט חמץ בתוך זה כי החמץ הוא במשהו אבל כאמור בגלל למצאות חומרים נוספים מלבד קמח ומים. זה מה שנותן ל למציאות הזו שם של תערובת חמץ. אבל כל עוד זה רק מים וקמח או מים ובצק. אין לזה דין של תערובת חמץ אלא חמץ. וכבר רבנו פסק אחד המחה ואחד השותה חייב בדין אוכל חמץ. גם שותה חמץ. עכשיו נחזור לוויסקי ולבירות. הויסקי והבירה הם משרה של שעורים, אבל מערבבים בו גם חומרים אחרים. מהבחינה הזו לכאורה ניתן לקרוא לזה שם של תערובת. וזוהי כוונת השואל. מאחר ואין זה רק מים ושעורים, אלא תערובת של חמץ. אם כן, אם זה תערובת של חמץ בטעם של שעורים, הרי הטעם הזה לכאורה לא יגיע ל10% מההיקף של כל התערובת ואז לכאורה ניתן לגנוז דברים כאלה עד אחר פסח, אבל אינו כן, אף על פי שהשואל צודק של לבירה ולויסקי כנראה ניתן לזה דין של תערובת בגלל שזה לא רק על טהרת המים והשעורים, אלא מעורבים גם כן עוד חומרים אחרים, אבל עלינו לזכור שהמים המים האלה שהם לא מים בטעם שעורים, זה תמצית השעורים והועיל וזה תמצית השעורים קשה לבוא ולומר שאין בזה כזית בחדי אכילת פרס כדי שנבין את הרעיון מאחר ואנחנו מודים לו שזה תערובת אלא אנחנו חלוקים עליו בערכה הכמותית בגלל שהוא נותן לזה שם של מים וטעם חמץ ואז הוא אומר בטעם אין בה סך הכל 10% אבל אנחנו באים ואומרים זה לא מים בטעם חמץ זה תמצית החמץ אוכדש נביא את הרעיון הזה הנה ניקח משלקות. אם לקח ירקות מסוימים ובשל אותם במים, שלק אותם במים בלי שום תערובת אחרת בעולם, רק שלק אותם במים, עד כדי כך שכבר כל הירקות כבר ממש התמסמסו ועכשיו יש לו מרק, מרק ירקות ממש אך נוזלי לגמרי. מה הוא מברך על כך? הוא מברך בורא פרי האדמה. הוא איננו מברך שהכל נהיה בדברו. וזה פלא פלאים. א' זה נוזלי. ב' זה מים בטעם ירקות. והרי אנחנו אומרים לגבי התמרים, אם הוא עיסאה מברך עליו בורא פי העץ. ואם הוא דבש מברך עליו שהכל נהיה מדברות. ונתנו הגדרה לעניין ואמרנו כל שהוא ממאך את התאנים או ממאך את התמרים ועדיין הוא אוכל את המעיכה הזו או לועט את את המעיכה הזו זה בגדר אכילה הוא מברך בורא פרי העץ אבל אם הוא כבר עשה את זה לדרגה נוזלית ש ניתן לצוק וניתן לשתות. מברך על זה מברך על זה שהכל נהיה בדורו. כך לכאורה במי שלקות היינו צריכים לבוא ולומר מה אכפת לנו שזה תמצית השלקות. הרי סוף סוף זה בדרך של שתייה, לא בדרך של אכילה. ואף על פי כן חז"ל קבעו שעלמי שלקות אם באמת הם ברמה כזו שתמציא השלקות במים מברך על זה בורא פרי אדמה ללמדנו שיש באמת מציאות כזו של משרט משרטורים או א איך קוראים או משלקות שזה לא נקרא מים בטעם אלא תמצית השעורים תמצית הירקות ומשום כך לגבי הברכה בורא פרי האדמה ואם נלך לעניין החמץ נראה לנו שאין לאמוד את זה כמים בטעם אלא כגוף החמץ, כתמצית החמץ. ולכן אסור לגנוז בירה אובויסקי. וגם כאן צריך להוסיף עוד הנמקה מסוימת. ה התורה אומרת בכל משרט אה א כשהתורה הסירה שלא את הנזיר שלא לשתות לא לשתות יין אז אז אז היא רה אותו גם מפני המשרה כי המשרה זה עדיין גופו של האיסור אף על פי שהוא נוזלי אז מעין זה ניתן להוסיף ולומר שהבירה אף שאולי יש עליה שם של תערובת וכן הויסקי אבל לעניין השיעורים אין על מתייחס עם זה כמים בטעם אלא כתמצית השעורים ומשום כך אסור לגונזם אלא יש למוכרם לגוי מכירה חלוטה ואצלנו מכירה חלוטה. לא שהוא משאיר את זה בבית ומשתמש בזה אחרי פסח, אלא מבאר את זה פיזית וקניינית ומשפטית מביתו לגוי. והגוי הולך ועושה בזה כרצונו, שותה וכל מה שהוא מוכר לגורים אחרים וכ יוצא בזה. רבי חניה בגש