האם אדם אשר נשתתק וכתוצאה מכך איבד את כושר דיבורו לא יכול לדבר האם יכוון את אכילתו רק בזמן שאחרים נמצאים אמו כדי שיוכל לשמוע ברכת המוציא ועוד יותר בשביל לשמוע את ברכת המזון שהיא חובה מן התורה או שמה אין עליו את המגבלה הזו אלא הוא בגדר אנוס רחמנא פטרה ויכול הוא לאכול כל אמת שהוא רעב ורוצה לאכול למרות שלא יוכל לשמוע ברכת המזון מאחרים או ברכת המוציא והוא בעצם יאכל בלי ברכה רק עם הרהור בלב בלבד והתשובה למרות שיש מהפוסקים שנראה שהם חייבים שישדל לאדם לכוון את מאכלו בזמן שאחרים אוכלים ויוכל לשמוע. נראה לנו דעתנו שבעניין הזה אין גדר שלכתחילה ודיעבד שברמה העקרונית הוא פטור מגדר אנוס רחמנא פטרה ולא צריך להתאמץ ולטחות מאכלו בגלל הברכות אפילו בברכת המזון שהיא דאורייתא ורק אם מזדמן לו על סדר יומו אז ברור שאין טוב יותר מזה שהוא גם שומע אבל אינו צריך לשנות את סדרו ואת טויו ואת צרכיו בגלל על הברכה. ובכן, שני דברים צריכים ללמד. דבר ראשון, שזהו לענו דעתנו עיקרון, שאין התורה מצווה בין אדם לקיים מצווה עם מישהו אחר, שזה תלוי במישהו אחר. רק במצוות קידושין ומצוות פריה ורביה. תלוי האדם בדעת אחרת. וכן מה שחכמים סיבו אותנו באמירת קדושה, שזה תלוי בציבור, קריאת התורה תלוי בציבור אלו הם גדרים אחרים. אבל כל המצוות המוטלות על היחיד, התורה או חכמים, סיבו את היחיד לקיים אותם אם יש לו יכולת כישור בפני עצמו ולא שהוא תלוי באחרים משל למעט דבר דומה לאדם אשר אין לו יד שמאל ולא יוכל להניח תפילין כמה נפשך יד מי לא יכולה להניח ביד שמאל כי אין יד שמאל ולהניח תפילין ביד ימין במקום מיד שמאל הוא לא יכול כי אין לו יד שיוכלה לקשור אז ענו דעתנו פטור אותו אדם מהנחת תפילין של יד כיוון שהוא בבחינת אנוס אין לו את הכלים מגופו שלו שבהם יוכל לקיים את המצווה. כיוצא בדבר תפילין של ראש. אם יש לו יד אחת ויכול להניח אז יניח. אבל אם הוא קטוע שתי רגליים א שתי ידיים אין עליו חובה לומר למישהו שיבוא יניח לו תפילין של ראש כדי שהוא יזכה להניח תפילין של ראש. כי הוא בבחינת אנוס רחמנא פטרה. ואין לו את האפשרות והתורה צפתה למי שיש לו את האפשרות הוא לא בגדר אנוס רחמנא פטרה ולכן אדם אשר הוא לא יכול לדבר כי איבד את כוח הדיבור פטור מפרקת המזון ואיננו מנוע מלאכול מיני מזונות ולחם רק בגלל העובדה שלא יוכל לברך ברכת המזון אלא הוא בגדר אנוס רחמנא פטרה זהו יסוד גדול מאוד שאנחנו היסדנו אותו בהבנתנו בשיטת הציבויים ובמהותם והמקור השני הוא בנוגע לברכה מקומה של הברכה אנחנו א מצאנו במסכת תרומות פרק ראשון הלכה שנייה קודם כל הלכה ראשונה חמישה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשותה והקטן והתורם את שאינו שלו והנוכריש תרם את של ישראל ואפילו ברשותו אין תרומתו תרומה חר שמדבר ואינו שומע חרי שהמדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ולא מדבר ואומר רבנו בפירוש המשנה חרש בלשוננו הוא שאינו שומע וקראו חכמים עליהם השלום למי שלא שומע ולא מדבר חרש לפי שסיבת האלימות היא חרשות שנפגע נפגע בה הילד במאי אמו וגורמת לו שלא ישמע איך מדברים וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות ולפי כך קראו את ההלם על שם גורם האלמות ודע שאם נתחרש האדם אחרי שהיה שומע או נעלם אחרי שהיה מדבר הרי זה לא יתרום לכתחילה למה כי מה עם הברכה כר הוא לא יכול לברך וכך רבנו כותב בפרק רביעי מהלכות תרומות הלכה רביעית שלא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה חרש מדבר ואינו שומע לפי שאינו שומע הברכה והאלם ששומע ואינו מדבר והערום מפני שאינן יכולים לברך הנה לנו שרבנו מנע את החרש שלכתחילה לא יתרום בגלל שהוא לא שומע את הברכה והאלם שהוא כן שומע אבל לא מדבר לכתחילה לא יתרום בגלל שהוא לא יכול לברך אז לכאורה הברכה הזו היא ברכת המצוות הברכה הפרשת תרומה היא ברכת המצוות שהיא כל כולם מדרבנן ובכל זאת יוצרת מצב של דיעבד ושלכתחילה שלכתחילה לא יתרום ורק בדיעבד אם תרם תרומתו תרומה מה שלכאורה זה תומך באותם אלו אשר סוברים שהאדם שאיבד את כושר דיבורו לא יברך כיוון אה זאת אומרת שישתדל לאכול רק עם אנשים שיודעים שאכלו ומחויבים בברכה כדי שהוא ישמע מהם לכאורה זה תומך בהם ואין הדבר כן כיוון שבתחילת פרק זה אמר רבנו עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר כן תרימו חמישה לא יתרומו כלומר אנחנו מדברים בדיני שליחות להפרשת תרומות ומיעטו חמישה לא יתרומו בתורת שליחות ויש חמישה אחרים שלא יתרומו ואם תרמות ומתן תרומה מדובר בטור שליחים אומרים לאדם שהוא בעל העיבול אל תמנה לכתחילה שליח שהוא חרש או אלם אף על פי שהוא חרש המדבר ואף על פי שהוא אלם השומע שאף אז מדין תורה שהוא פיקח לכל דבר מדין תורה אבל כיוון שאתה ממנה אדם שלא יכול לברך אתה מפסיד את הברכה וזה לא גדר לכתחילה כי אתה יכול להפריש תמות מעשרות עם ברכה ואתה מפסיד את ברכת המצוות אלא תמנה או אתה תפריש או תמנה מישהו שהוא יכול לברך ואז זה נקרא לך תחילה הבעל מה מה יהיה אם יש לנו אדם שהוא חירש המדבר או אילם השומע שכאמור מדין תורה הוא כפיקח לכל דבר ורק מדרבנן יש לו מגבלות הוא רוצה לאכול לאכול פירות וירקות ואסור לו לאכול פירות וירקות כל עוד הם טבל כל עוד לא להוציא מהן את התרומות מעשרות כלום יהיה מנוע מלאכול בגלל שלכתחילה אסור לו להפריש בלי לברך הוא הרינו יכול לברך חלילה אנוס רחמנה פטרה כעת הוא צריך לאכול שיאכל לא עליו ציבור לברך ומה שאמרו לכתחילה זה בגדרי שליחות אבל כל שאדם רוצה לאכול והוא מקיים את מצוות השם שלא לאכול טבל הוא מפריש תומות מעשרות אז זה נאמר ברכות אינם מעקבות באנוס רחמנא פטרה ו רק אנחנו מדברים על המשלח, יש בידך לקיים את המצווה לכתחילה. למה לקיים אותה בדיעה ועד? זה משהו אחר. אבל כל שאין לו היא את היכולת לא ציוו אותו. זוהי נראית דעתנו. זוהי נראית דעתנו בעניין הזה של הברכת המזון. שאדם שנשתתק והוא רוצה לאכול, אין עליו מגבלות, יכול לאכול. ואנוס רחמנא פטרה ומקרה זה אף על פי שהרהור לו כדיבור דמה יהרהר בליבו ובשבילו לפניו יתברך כאילו ברך ברכת המזון כאילו עשה את הכל כאן המקום להעיר ביחס למקרא מגילה ביחס למקרא מגילה מצאנו שלפי רבנו על פי הדיוק של מורי שאדם שהוא יודע לדבר והוא חירש שחייב אה ש איך קוראים שיש בעיה אם הוא חייב בקריאת המגילה ומצאנו שמורי מחייב בקריאת המגילה שם זה גדר אחר האם כשציוו חכמים על מקרא מגילה האם יתנו את זה דווקא בכך שהוא עצמו שומע שזה ודאי זה ודאי הדבר הטוב יותר או כל שהוא קורה ואפילו אחרים שומעים שיש בזה פרסום ויש בזה חשיבות נראה לנו ששמה זה משהו אחר. כיוון שיש פרסום הנס אז יש חיוב גם לאדם שלא שומע והוא יודע לקרוא. אבל אינו דומה למה שאנחנו דיברנו היום ביחס לאדם שאיבד את כושר דיבורו הוא פיקח הוא אדם נבון הוא אדם בעל ידע הוא חכם גדול כיבד את כושר דיבורו שכאמור אינו מוגבל מלאכול בגלל הברכה ודאי לא בעין ברכה אתה מוציא אלא אפילו ברכת הברכה שמתרה אין מגבל בגלל זה רבי חניה בן הגשה אומר הס