שאל השואל שנולד לו בן זכר והוא איננו כהן ולא לוי וגם אשתו אינה כהנת ולא לבי אלא שניהם ישראלים ויש לו ספק אם הוא מחוייב בפדיון הבן זאת משום שאשתו בפעם הראשונה הרתה והפילה ואז השאלה היא האם השני נחשב פתר רחם וחייב בפדיון או לא? אשתו הפילה בהריון הראשון אחרי שבעה שבועות, כלומר 49 ימים מתחילת ההריון. ולכן שאלתו היא האם אותה הפלה נחשבת כלידה? גם לעניין טומאת יולדת וגם לעניין פתר רחם כלומר שפתר את רחמה שלאישה והשני כבר לא יחשב כמי שפתר את רחמה של האישה או לא אישה אומרת שבזמן שהיא הפילה כי זה נפל מאליו זה לא היה בית חולים אלא נפל מאליו היא הסתכלה וראתה רק דם, גוש דם. לא היה שום דבר שניכר צורה מסוימת, איזה של איזשהו ייצור קטן, כלום, רק גוש דל דם. ואז השאלה היא, כאמור, האם יש חיוב לבדות את הבן השני או לא? והתשובה מאחר והיא הפילה אחרי שבעה שבועות היא מן הספק מעט יולדת אבל לעניין פדיון הבן השני השני יתחייב בפדיון הבן כי לעניין הפדיון אין אותה הפלה נחשבת כפתר רחם למרות שזה היה ביום ה-49 וההסבר הוא כדרכם. אמנם רבנו בפרק 11 מהלכות ביקורים כתב בהלכה יג בהלכה יד את הדברים הבאים הנוכרית והשפחה שילדו ואחר כך נתגיירו ונשתחררו וילדו ולעד אחר אחרי זה פטור שנאמר פתר רחם ואין זה פתר רחם וכן הנה החלק הנוגע לנו הבא אחר נפלים כלומר ולד שנולד לאחר שהייתה הפלה כל נפל שאמות מאה לידה הבא אחריו אינו פתר רחם וכל נפל שאין אמות מעל לידה כמו המפלת קמין דגים וחגבים או המפלת יום 40 וכ יוצא בהן הבא אחריו בכור לכהן וחייו לבדות כלומר אם הנפל נפל בתוך ארבע לרבות יום ה40 יום עדיין זה לא נקרא פתר רחם היא איננה תמעת לידה כי הפילה בתוך 40 לרבות יום ה-40 וגם זה לא נקרא פתר רחם והבא אחריו חייב בפדיון לענייננו הרי פילה ביום ה-49 כלומר שמבחינת טומאת ל דעה היא טמאה ואילו לעניין פדיון אמרנו שצריך לבדות הבן והשאלה היא למה קודם כל עלינו לראות בפרק עשירים ללכות איסורי ביאה את ההלכה הבאה הלכה א' וב כל היולדת ואלה מלאכות מוסכמות גם על הרמבם וגם על השולחן ערוך כל כל היולדת טמאה כנידה ואף על פי שלא ראהם ואחת היולדת חי או מת ואפילו נפל אם זכר יושבת לזכר ואם נקבה יושבת לנקבה והוא וזה מילה מאוד מאוד חשובה והוא שתיגמר צורתו כלומר מתי אנחנו מחייבים אותה להיות תמעת לידה כשנגמרה צורתו של הבלד ואין צורת הבלד נגמרת לפחות מ-40 יום אחד הזכר ואחד הנקבה כלומר כל שהפילה בתוך 40 יום חזקה היא שעדיין אין צורת ולעד וא נחשוב רבותיי שצורת ולעד שהוא גדול זה כבר רבנו בהלכה ג' כותב איזה הוא שפיר מרוקם. תחילת בריאתו של אדם גופו כעדשה. גודל העובר כגודל של עדשה. שתי עיניו כשתי טיפוב מרוחקות זו מזו. שני חותמיו כשתי טיפוב מקורבים זה לזה. פיו פתוח כחוט השערה וחיתוך ידיים ורגליים אין לו. וזה נקרא שפיר מרוכם. זה נקרא נגמרה צורת לעניין זה שהיא כבר טמא טמעת טומעת לידה אבל אנחנו רואים שמדוע בתוך 40 יום לרבות יום ה-40 איננה תמעת לידה כחזקה שעוד לא נגמרה צורתו ומדוע מיום ה-40 אחרי יום ה-40 מ-41 ואלך מדוע היא טמע תמת לידה כי יש להניח שנגמרה צורתו הנה רבנו אומר והמפלת בתוך 40 יום אינה טמאה לי אפילו ביום 40 היא פילה ביום 41 מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנידה כלומר אחרי 41 אפילו שלא ידוע לנו אם נגמרה צורתו בכל זאת מספק היא יושבת ספק יולדת וזכר לנקבה אונידה אולי זה סתם דם כיוון שמדובר כאן בספק טומאה דאורה הייתה לחומרה אבל שלא יודעים נגמרה צורתו מכאן נבין מחמת הספק היא יושבת בטומאה אבל לגבי להחשיב אותו כפתר רחם לא מחשיבים את הנפל כפוטר רחם רק אם ידוע לנו בוודאי שנגמרה צורתו אבל אם לא נודע לנו בוודאי שנגמרה צורתו אזי אין עליה דין של לידה לעניין פדיון לחם. אין על זה פתח לחם. והבא אחריו והבא אחריו תחייב בפדיון. הנה הרב אודו יוסף פוסק בעקבות הלכה שהמרי בית יוסף מביא בשם מהריק הוא פוסק אותה להלכה. אישה שהפילה לאחר כשמונה שבועות להריונה ואנחנו השאלה שלנו היא שהיא ילדה אחרי שבעה שבועות וכאן הוא מדבר לאחר כשמונה שבועות להריונה ואחר כך ילדה בן זכר אם נבדק הנפל ולא נמצא בחתיכה שום ריקום איברים חייב לבדות את הבן שנולד אחריו בברכה ובדיקה זו מועילה אפילו נעשתה על ידי נשים ואפילו אם אשתו זו היולדת אמרה לו שהנפל היה ללא ריקום איברים יש לבדותו בברכה ורק לכתחילה יש לחוש ולבדוק על פי מורה הוראה כלומר אם היולדת אומרת שהנפל לא היה בו ריקום איברים אלא זה סתם דם אזי הבלולד הבא אחריו עם זה זכר הוא נחשב לפותרת רחמה וחייבים לבדותו בברכה למרות שאותה יולדת ש ילדה בשמונה שבועות אחרי שמונה שבועות לאריונה היא טמאה טומאת יולדת מחמת הספק אבל לעניין פתר רחם רק אם אנו בטוחים שאכן באמת היה בנפל ריקום איברים אף שכבר עברו יותר מ-40 יום זה בשמונה שבועות כל שכן בשבעה שבועות והיולדת אמרה שלא הבחינה בשום רקום איברים רק דם שוודאי השני חייב בפתר כי פותר את רחמה של האישה וחייב בפדיון הבן כאן המקום להעיר אילו האישה הייתה אומרת יש לי ספק אם היה קום איברים ספק כבר הספק הזה היה משחק אם אפשר לומר בשון העם היום היה משחק לטובת העניין הזה של הפדיון ולא מחייבים פדיון כלל. למה? כיוון שפדיון הבן להבדיל מבכור בהמה הוא עניין ממוני בלבד. אין בו אפקט של קדושה. בבכור בהמה יש בבכור בהמה הטהורה להבדיל מפתר חמור. יש בו קדושה. מקריבים אותו בבית המקדש כקורבן שלמים. ובאין מקדש אסור לאכול אותו. טוב, אסור לגוז עד שיהיה בו מום, אסור לעשות בו עבודה, יש בו קדושה עצמית. ולכן בבכור בהמה, כל שיש לנו ספק, עדיין ספק לבכור בהמה לחומרה בגלל הקדושה שלו. אבל אומר הרדוז, בהלכה בפרק יא, אומר הרדבז, לגבי בכור אדם בפתר חמור, אין בהם קדושה. זה עניין של ממון בלבד. ובמון בדיוק הפוק בדיוק הפוך מחמת הספק המוציא מחברו עליו הראיה ויש לנו במסכת בכורות משניות רבות מאוד המצביעות על ספקות והרמבם מביא אותם להלכה וכן גם מרן מביא אותם להלכה שאם יש ספק כבר לא מחייבים בפדיון מדוע כי המוציא מחברו עליו הריח כך רבנו פסק כך מרן פסק בעקבות משניות רבות שדנו בספקות זאת אומרת, אם היה לנו ספק אם הראשון היה בו ריקום איברים או לא, היינו אומרים השני לא יפדי לחומרה. מה זה לפתות לחומרה? אתה יכול לחייב אותו להוציא כסף? על בסיס מה אתה יכול לחייב אותו להוציא כסף? הרי אין בו אין בו קדושה, אלא מוציא מחברו עליו הראיה ואין בו שום חיוב לבדות. אבל לגבי המקרה דינן, כיוון שהיא אומרת שלא ראתה שום ריקום אלא דם הרי השני צריך לפדות אותו בברכה ומתורת ודאי רבי חני בן