שאל השואל, מה הדין אם אדם מטבל לחרק? א' האם הוא חייב נטילת ידיים? והאם בברכה? והאם משתנים דיני הברכה של הלח ומהיא הברכה על הלחו? נתחיל על ראשון ראשון או יותר נכון מאחרון לראשון פחס ללח כבר אמרנו שיש מחלוקת בין הפוסקים אם זה מיני דגן מבושלים או מיני דגן נאפים שהרי הלחו דרך עשייתו היא שעושים עיסה מאוד מאוד דלילה באופן כזה שניתן לצעוק אותה על גבי המחבת ואז כיוון שהיא מאוד מאוד דלילה והמחבות מאוד מאוד חמה כי מתחתיה יש אש אז תוצאה מכך עולות בועות בועות ומתקבל הלח הזה שהוא נראה כמו נקבים נקבים וחללים חלולים אה ואז יש אומרים כיוון שסופו של דבר קיבלנו משהו שהוא כמו פת אם כן הרי זה כמו אפייה ומברך עליו הם מוציא לחם לארץ וצחות כל ידיים ואילו מורי אומר לא זה נעשה דרך בישול ומיני דגן שעושים את זה בדרך של בישול אפילו שהם מאוד בצקיים מאוד לחמיים כמו הרבה כדורי דגן שעושים אותם בתוך מרקים והם כדורים, הם בכלל לא דלילים אבל כיוון שנעשו דרך בישול, ברכתם בורא מיני מזונות גם אם יקבע עליהם סעודה וזו וזוהי ההלכה שאנחנו מחזיקים ממנה שאלוך לעולם מברך בורא מיל מזונות אבלו שקבעה להם סעודתו כי זה בא בדרך של בישול וזה לא משנה שבסופו של דבר יש לנו מין מעפה ואולי אפילו עווה. זה לא מעלה ולא מוריד כי כל הבייתו היא בדרך של בישול. עד כאן ומכאן לדבר שטיבולו במשקה. כידוע נפסקה הלכה שדבר שטיבולו במשקה טעון לטהילת ידיים. כלומר דבר שדרכו לטבל אותו במשקה ולאוכלו אז צריך לטול ידיים. לפי רבנו נטילת ידיים בברכה. לפי מרן נטילת ידיים בלי ברכה. הרדבז אמר, לא כל דבר שטובלים אותו במשקה ואוכלים אותו, אלא כל דבר שדרך לטבלו במשקה. כלומר, אם יש דברים שאין דרכם להאכל בדרך של טיבול אז אין נוטלים ידיים עליהם בזמן שמטבלים אותם בעקבות הרדוז אמר מורי שאותם אלו אשר מטבלים בסקוית בתי ואוכלים אינם טעונים נטילת ידיים כי אין דרך לאכול את הבסקבית בדרך של טיבול אלא בדרך של כסיסה כוססים את ה את הבסקלית ואוכלים זה הרוב רוב בני אדם רוב המכריע יש מעוד שנוהגים כך לטב אבל הרוב המכריע בדרך של כסיסה אז כיוון שאין דרכו של ה של הבסקוט לאח בדרך של טיבול והועיל ואנחנו פוסקים לא כל דבר שטובל במשקה אלא שכל שדר קולת טבל משקה וטובל משקה אז נותנים ידיים לכן אומר מורי אין לברך על בסקית שטובל במשקה ומכאן הוא ממשיך מורי בשיטתו זו ואומר המטבלים תפוח בדבש ובהנחה שהדבש הוא דליל כי אם הוא עיסתי ולא נשפח אז זה כמו ממרח ולא כמו משקה ואם כן איפה בהנחה שהדבש הוא דליל ומטבלים אותו את התפוח בדבש אומר מורי אין דרך לאכול תפוח מטובל בדבש דרך לאכול תפוח בדרך של אכילה רגילה אלא אחת לשנה אחת למטבלים הועיל ואין דרך אכילתו בטיבול גם כשהוא מטבלו בדבש דליל אינו נוטל ידיו עליו לפי ואירקות אומר מורי דרכם בטיבול שהרי דרכם היה לקחת ירקות לטבלם בחומץ ולאכול אז כיוון שהירקות דרכם בטיבול אם מטבל אותם במשקה הוא נוטל ידיים עליהם ולפי רבנו בברכה מכאן אל הלחוח הלח אם הוא מקבלו בזחוג אומר מורי אם זה זחוג דליל הרי כן דרך לאכול לחטובל בחילבה בזחוג במרק כן דרכו לאכל כך אז אם באמת הזוג הוא דליל לא בצקי לא עיסתי אלא דליל אז באמת צריך לטול ידיים בברכה ואז מברך על נטילת ידיים ומברך על הלחוך כבר מלמזונות ולא נחש שוב שבגלל שברך על נטילת ידיים עכשיו צטריך לברך על הלחו חמץ לחם לארץ לא כמו שאנחנו מטבלים את הקרפס בחרוסת בל בליל הסדר לפי רבנו ומנהג הבלדי בחרוסת דלילה ונוטלים ידיים בברכה ואיך קוראים בלפי השמי ומים עם מלח ויש עם חומץ כיוון שדרך ירקות לאכול בדרך של טיבול אז אם הוא טיבל עוד טעם במשקה אז אם כן הוא מברך על תלדדים לפי רבנו במנהג הבלדי אבל הברכה של הירק לא משתנה הברכה של הירק היא בורא פרי אדמה כך גם על לחוב אם הוא מטבל אותו בזכוג דליל הוא נותן ידיו כי דרכו לאח בטיבול ומברך על טילה לפי הרמבם ולפי מנהג ולדי אבל הוא לא משנה את הברכה של הלח הברכה של הלחוך הייתה ונשארה את בורא מיני מזונות אפילו בדרך של קריאות וזה יסוד גדול שבני אדם מתבלבלים בו ומן הראוי שישננו אותו ומכאן למטבל לחומרק אז היו כאלה שאמרו שאם הוא מטבל במרק אין אינו צריך לטול ידיים ואם נוטל ידיו יתול ידיו בלי ברכה. ולמה? כי אם מתי המטבל במשקה חייב נטילת ידיים ולפי רבנו בברכה. זה דווקא באחת משבעת המשקים. לכן כשמדובר על דבש דווקא דבש דבורים. לא דבש תפוחים או דבש אחר. דבש תמרים לא אלא דבש אה דבורים. והנמלה כאמור דליל. אותו דבר מים. מים זה אחד משפת את המשקיעים אז הם אומרים הנמלא מים אבל אם זה מרק כיוון שכבר נתבשל אז יש דעה בקרב הפוסקים שהם אומרים זה לא כבר לא גדר של משקה שאם מטבלים אותו במשקה שאז חייבים טילח לא חייבים טילח ואם יטול על דרך החומרה יתול בלא ברכה אפילו לפי רבנו כך יש אומרים אבל על האומ אומרים כן להביא ראיה שאכן באמת מים מבושלים נקראים כבר לא נקראים משקה א' לא מבעיה מים רגילים נקיים שוודאי ודאי אין גדר של בישול במים אלא חימום כי הרי אחרי שאתה מרטיח מים הוא מצנן אותו הוא חוזר להיות אותו מים אלא אפילו אם מדובר במרק סוף סוף העיקר הוא המים ובמשקאות שמטבלים בהם הולכים אחרי איזשהו יסוד ממי שיש איזה יסוד משקי שיש מה הראיה חומץ הוא פועל יוצא של יין אז המטבל בו חייב נטילה אבל חרוסת שרבנו אומר המטבל בחרוסת מאיזה דין אנחנו צריכים לטול ידיים הלאומי פירות הם אינם משבעת המשקים אז אם יש איזשהו נוזל תוצאה ממיעוך הפירות בחרוסת אז לא מכוח זה אנחנו צריכים לטול ידיים אלא מאיזה כוח מכוח זה שאנחנו שמים יין ומדללים את החרוסת אז בגלל זה שיש יין בתוך החרוסת אז כבר זה מחייב אם כן אף אתה אמור כן מה זה מרק עיקרו הוא מים אלא ערבבו בתוכו ערבו בתוכו אה א טעמים טעמים תבלינים צבעים חי יוצא בדברים האלה מי אומר שבדרך כזו נתבטל שם של מים ממנו לא הוא עדיין יש לו דין של מים וכך רבותיי גם לענייני מקבועות הוא יש לו דין של מים ולא דין של מי פירות יש שסתפקו במי שלקות עם כבר בשל ירקות ממש עד כדי כך שנתמסמסו הירקות מברכים על זה בורא פרי האדמה גם שם יש להתלבט גם שם יש להסתפק אבל המרקים הרגילים בכלל לא מגיעים דרגה של משלקות אלא הם מים הם צבע וטעם ולכן אנחנו נראה כדבר ברור שהמטבל לחרק כיוון שדרך בני אדם לאכול לחם עם טיבול וכיוון שלדעתנו המרק היה ונשאר מים שם של משקה עליו משבעת המינים משבעת המשקים הרי טעון נטילת ידיים ובברכה לפי רבנו במנהג הבלדי על נטילת ידיים וכאמור הברכה על הלחוך הייתה ותישאר בורא מיני מזונות רבי חניש