נשאלתי אם יולדת צריכה לברך הגומל. התשובה לשאלה זו, שלפי מנהג אבותינו (תימן), אשה אינה מברכת הגומל.
ומעשה שההי כך היה. לפני שנים רבות אשתי שכבה בבי"ח בשל ניתוח שנעשה לה. כשהחלימה קיימתי בביתי (אז בבני ברק) סעודת הודיה.
באותה סעודה התכוונתי, שאשתי תעמוד בצד החדר שבו ישבו המסובים ותברך הגומל.
הרב שלום יצחק הלוי זצ"ל, שהיה רבה של העדה התימנית בקרית אונו, תמה עליי, ואפילו בנימה מסוימת של גערה, שלא אחדש חידושים שמורשת אבותינו ולפיה, אשה חולה שנתרפאה, לא מברכת הגומל.
ניתן לומר, שהואיל וברכת הגומל צריכה להיות בפני עשרה מישראל (גברים), אין זה צנוע שאשה תעמוד בפני גברים ותברך.
ניתן לומר, כיוון שברכה זו היא בפני עשרה גברים, אפשר שהברכה הזאת היא בגדר דבר שבקדושה.
אולם אין לומר כן, כי הגמרא אומרת, שברכה זו בפני עשרה מישראל, ונימקה זו, "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו", כלומר הצורך בעשרה מישראל הוא צורך, שהוא מצווה לה', תהא בקהל עם, כדי שיתרומם שמו של השם ברבים.
ואם כן, מנהגנו, שהנשים החולות שנתרפאו, לא מברכות הגומל, הוא בגלל גדרת הצניעות, שאין זה צנוע שהאשה תעמוד בפני עשרה גברים מישראל ותברך הגומל.
באשר ליולדת, ניתן לומר, שאף שיש בלידה סיכון, בכל זאת, ב"ה הלידות הן בטבעו של עולם.
אלא שאנו מצווים במצוות פריה ורביה (אף שהאם פטורה), ואם כן, במצווה זו הרי אנו מכניסים את האשה למציאות של סיכון, וכלום מוצדק הדבר להכניס את האשה לסכנה, וכשהיא יולדת ב"ה והיא בריאה תברך הגומל לה' שמציל אותה. דבר זה תמוה.
לכן אין ספק, שגם היולדת לפי מורשת אבותינו אינה מברכת הגומל, הן בגין הנימוק של הצניעות והן בגין הנימוק, שהלידה היא כעין טבעו של עולם, והן בגין העובדה, שהלידה היא פועל יוצא של מצוות פרו ורבו, שיש בה קום ועשה של כניסה למצב של סכנה.
והנראה לענ"ד כתבתי.