שאלה א:

הלכות שבת פרק ל׳:

אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת. ואפילו בצרה מן הצרות שהציבור מתענין ומתריעין עליהן אין מתענין ולא מתריעין בשבת ולא בימים טובים, חוץ מעיר שהקיפוה גויים או נהר, או ספינה המיטרפת בים, שמתריעין עליהן בשבת לעזור אותן, ומתחננין ומבקשין עליהן רחמים:

פירוש הרב קאפח:

כז) ולבקש רחמים בשבת: נשאל רבנו בשו״ת [סי׳ רח] על אותן תפלות שחבר רס״ג לשבתות ולמועדים. וכן אותן הפיוטים הנקראים ״רחמים״ שתקנו הגאונים לימי התשובה, אם לאמרן בשבתות ויו״ט. והשיב כל אותם התחנות והבקשות המפורסמות מחבורי הגאונים והפיטנים. אסור בהחלט לומר שום דבר מהם לא ליחיד ולא לצבור, לא בשבתות ולא במועדים, כי חכמים ז״ל הקפידו אפלו על דבר קל מן הסוג הזה שיאמר בשבת. ואמרו ״שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין״ (שבת יב ב). וזה ע״ד ההודעה לא ע״ד הבקשה, ומשום כך הושמטו ברכות אמצעיות של שמונה עשרה מפני שכולן בקשה. וזה דבר שלא יסכל בו שום תלמיד חכמים כאשר יעירוהו עליו. ולא יתעקש ויתוכח בו אלא עקשן בדברים הגלוים. וכשם שהתפלה עבודה נכבדה כך קיום מצותו יתעלה לכבד ימים שכבדם ולנהוג בהם כפי שקבע היא העבודה היותר נכבדה, והוא שיהוא שבתות למנוחה ומועדים לשמחה, לא שיהו ימי צום ובכי וצוחה. ולא שייאמרו בהם אלא דברים הראוים להיאמר לפי המצב כפי שהזכרנו. זוהי דעתי כפי שמחייב העיון. ומי שסובר זולת זה ישאר בדמיונותיו. עכ״ל. וכיוצא בזה השיב ר׳ יהושע הנגיד למי ששאלו אם מותר לומר סליחות ותחנונים בשני לילי ראש השנה ובשבת שלתשובה, והשיב שאסור והביא דברי רבנו בתשובה הנ״ל. ועיין ירושלמי שבת פט״ו הל׳ ג. והטעם שכת״ר לאי אמירת תפלת י״ח בשבת, כן כתב גם רש״י בסדורו, והביא מימרא דרב הונא הכי. ומקורו נעלם.

לאור האמור, האם מותר בראש השנה (בכל שנה ובפרט השנה שחל בשבת), לפי רבינו:

א- להגיד ה״יהי רצון״ של הסימנים בסדר סעודת ראש השנה?

ב- לבקש כל צרכי יחיד ורבים בתפילה או שיש להסתפק במה שכתוב בתפילה? מה הגדר להתחנן, לזעוק וכו׳?

ג- להגיד הפיוטים ״אלוהי את תדינני כמעלי״ ו ״יי יום לך אערוך לך תחינה״ שהם כמין ווידוי?

ד- שאר בקשות על פרנסה וידועה הנאמרות כשפותחים ההיכל וכו׳נ

מצד אחד, ראש השנה הוא יום טוב (והשנה הוא שבת) ומאידך הוא יום דין ורוצים אנן לזכות בדין, איך הדברים באים באיזון לאור האיסור לזעוק ולהתחנן ביום טוב?