התקשיתי בדברי הרמב”ם במורה ח”ג פכ”ו, שמבאר שלכל מצווה יש תכלית, אבל לא בפרטי המצווה, ודווקא אין לחפש לפרטי המצווה תכלית, והבנתי מלשונו שאין לחפש משום שאין מנוס מלבחור דרך אחת, ולכן אין לשאול למה לא את האפשרות השניה וכו’ 
ולא הבנתי למה לבחור דרך אחת, תשאיר הכל פתוח, כגון שציוותה תורה דווקא כבש בן שנתו, שתאמר גם כבש וגם שעיר, 
וכן עוד קצת קשה לי - שמצד אחד יש הכרח שאין טעמים לפרטי המצווה, כנ"ל, ומאידך הבנתי בדבריו דברי חז"ל לצרף הבריות נסובים על פרטי המצוות שאין בהו טעם, ולכאורה אם כבר ייסד שיש הכרח שאין טעם לפרטי המצווה, כבר אין בזה צירוף הבריות, שהרי לעיקר המצווה יש טעם, והפרטים הם מוכרחים המציאות, ואין בזה לאנשים צירוף לנפשם,
תודה רבה