גרמא
האם למעשה תפיסה מועילה כאשר אדם הזיק בגרמא לפי שיטת הרמב"ם? אנסה לפרש לרב את הספק שלי..
במצוות עשה רלו-רלח מגדיר הרמב"ם שהמצווה היא על הבי"ד לדון בדיני השור, האש, הבור וכו' אך הוא לא כותב שיש מצווה על המזיק לשלם היזקו.. זאת בניגוד לרס"ג בספר המצוות החדש [בתרגום של הרב ניסים סבתו] שכתב שהמצווה על כל יחיד לשלם את נזקיו.
הרמב"ם(ספר המצוות סוף עשה), רס"ג והחינוך חילקו את המצוות לשני סוגים. מצוות על היחיד ומצוות על הציבור
מכך שהרמב"ם נקט שזוהי מצווה על הבי"ד, ניתן להסיק שזוהי מצווה ציבורית ונעמוד על ההשלכות לכך בהמשך.
קשה לומר שהרמב"ם התכוון שהתורה אמרה שיש אחריות לבי"ד, בנוסף לאחריות של האדם הפרטי הנלמדת מסברה. זאת מאחר שהוא דן במצוות הללו בנזקי ממון ולפי חלק גדול ממפרשי הרמב""ם (נזקי ממון,,ח,ה) בני נח לא משלמים על נזקים אלו לשיטת הרמב"ם, ואם בישראל הם כן משלמים על התורה היה לומר זאת במפורש ואם הרמב"ם לא מפרש כך את המצווה, אזי ניתן להסיק שיש לה גדר ציבורי בלבד.
ישנה מחלוקת בין הראשונים והאחרונים על מי מוטלת האחריות לקיום מצוות ציבוריות.
מדברי חלק מהפוסקים (למשל חזו"א קידושין כט.) משתמע שבית הדין הגדול הוא אפוטרופוס על הציבור לעניין קיום מצוות הציבור, והוא בלבד מחויב במצוות אלו. תפקיד היחידים מסתכם בכך שחובת כל יחיד לעזור לבית הדין על פי דרישה ספציפית של בית הדין
אמנם, מדברי הרמב"ם והחינוך בכמה מקומות משמע שגם היחיד מחויב במצוות ציבוריות (עיין לדוג' בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה,א,א). לכן יש לומר שהמצוות הציבוריות לא מוטלות על ביה"ד אלא על כל הציבור. החיוב על היחיד איננו חיוב אישי וזוהי אינה חובת גברא אלא חובה ציבורית שהיחיד מחויב בה מכח העובדה שהוא חלק מהציבור. במצוות הציבור נדרשת מטרה מסוימת, שאם הושגה, בכל דרך שהיא – הרי התמלאה המצווה. למשל אחריותו של כל אחד היא לוודא שהמקדש אכן נבנה, אבל אם ידוע שיש אנשים הממונים על כך, שעושים מלאכתם נאמנה בקצב המהיר ביותר האפשרי ויש בידם כל האמצעים הדרושים – הרי שאר היחידים פטורים מלעסוק בדבר. אין זאת משום שהוא יוצא מדין ערבות או שליחות אלא שכל קיום שלו הוא קיום של הציבור וכאשר הציבור עוסק במצווה, אזי המצווה מתקיימת כהלכה
אם זוהי מצווה ציבורית, אזי תוכנן שתצא לפועל דרך הציבור וציבור פועל בדברים כאלו דרך בתי דין ואם זה מצד שבי"ד לא דן בו כגון גרמא אזי בעצם מלכתחילה פרשיית חיובי התשלומין לא נועדה למצב זה. לכן חיוב בידי שמים לא מתפרש כחיוב ממוני שלא נאכף ע"י בי"ד, אלא כעונש, מידת חסידות וכו
אשמח אם כבוד הרב יוכל לפשוט את ספקותי
תפישת ממון הנתבע ע"י התובע, יכולה להיות מותרת, לפי הרמב"ם, רק במסגרת עביד איניש דינא לנפשיה, שאותה פסק רבנו להלכה, בהל' סנהדרין,
אבל לפי הלכה זו, רק כשהדין מזכה אותו בודאות, בתביעתו, אם היה תובע בבית דין, לא במקרים שטעונים בירורים, והכרעות הלכתיות של בי"ד, ולכן כל שאין נסיבות כאלה, אין לתובע רשות לתפוס ממין הנתבע, אולי מותר לו לעכב ממון של הנתבע אם יש בידו פקדון של הנתבע.