אם באותה משפחה לא היה זימון, כל אחד מברך לעצמו, אלא אם כן, יש מהם מי שיענו ידוע לברך, שישמע מפי המברך, ויענה אמן ויצא ידי חובה. ועניית אמן תכליתה כפולה, שהעונה אמן מעלה עליו כאילו בירך. וכן אם המברך חייב מדרבנן, והשומע מדאוריתא, ע"י עניית אמן השומע יוצא ידי חובה. ואם יש זימון, הרי לפי רבינו, ברכות, ה, ב, ולפי מנהג אבותינו הקדום, אחד מברך וכולם שומעים, ועונים אמן, כי באופן זה מקיימים ברוב עם הדרת מלך. אולם בשו"ע, או"ח, קפג, ז, מרן המליץ שכל אחד יברך בלחש, כדי שלא יסיח את דעתו מן המברך, והיו בתימן שכבר הושפעו מכך. אבל כאמור, הדין המקורי, והמנהג הקדום, הוא שאחד מברך וכולם שומעים, ועונים אמן, ועולה שהם כמי שבירכו הם בעצמם, ואם יש הבדל בדרגת החיוב, דין השומע והמברך, הרי עניית אמן מתקנת ובעיקר העיקרים במקיימים, ברוב עם הדרת מלך. עיין על כך, ברכת משה, פרק ה, סעיף ז', ו בהערה שם.