דרך ארץ
שלום וברכה לכבוד מארי ערוסי
1) נאמר בברכות נג עמ' ב, שאחד האמוראים צוה לבנו 'חטוף ובריך' (לא רק כהוראה נקודתית). האם אין כאן חוסר דרך ארץ בכך שמציעים 'מי רוצה לברך' ואחד מהציבור קופץ ואומר מיד 'אני אני'? זה נראה כגאוה בעיני האנשים.
2) ומכאן לשאלה פרקטית אחרת: אני לוי. לעיתים כאשר אני נוכח בבית כנסת שאיני רגיל בו, בזמן קריאת התורה, לאחר שהכהן קורא, שואל החזן 'יש כאן לוי'? אני ממתין כמה שניות כדי לראות שאין אף לוי אחר שקם, כי אם שנינו נקום יחד, אחד מאיתנו יצטרך להתבייש ולחזור ולשבת. וכן איני רוצה שיחשבו האנשים שאני קופץ להראות עצמי בציבור בגאוה. האם אני פועל נכון? אני מפסיד עליה לתורה בכל פעם שזה קורה. והרי נאמר חטוף ובריך... (אף שרבנו פסק שגדול העונה האמן יותר מהמברך)
תודה וברוך תהיה!
1. רבינו לא הביא עניין זה להלכה, אבל מרן בשו"ע, או"ח, רא, ד, הביא להלכה: "צריך לחזר שיתנו לו כוס של ברכה לברך". ואין הכוונה חלילה לחטוף, אלא על דרך שאמר הטור שם: "שלושה דברים מקצרין ימיו של אדם, וחד מינייהו מי שנותנים לו לברך (=נותנים לו כוס של ברכה לברך ברכת המזון לו ולאחרים), ואינו מברך, ולא עוד אלא שצריך חזור אחריו, דאמר ליה רב הונא לרבה בריה הראית לדעת, שכוונת הטור, ומרן, שאין לו לסרב לברך כשמזמינים אותו, אלא לקבל ההזמנה בנפש חפצה, בבחינת זריזין מקדימין למצוות. אבל כאמור, רבינו לא זכר זאת, כי בלאו הכי לפי הדין יש לכבוד גדול שבחבורה לברך, ובאמת, שראיתי זקנים שהזמינו אותם לברך ונהגו ענווה בעצמם, ומיאנו מיאון בעדינות, כי יש גדול לדעתם, יותר מהם, באותה חבורה.