כבוד הרב,
דומה כי אנו חיים במציאות שבה לא נתקשה למצוא מקרים בם נוכל להציל חיים. אם לא נגביל עצמנו למקרים שנקרים לפנינו ממש, אלא נצא מדל"ת אמותינו ונרים עינינו מעט, מיד נראה עוד חולים שאפשר להציל חייהם בעוד מעט כסף ומאמץ, נראה שאפשר לשפר בתחום התחבורה, הצבא, המשטרה, התזונה ועוד - לכל אלו יכולים להועיל תועלת קריטית, מאמצנו וכספנו וכו', ואינני רואה אפילו ספק בדבר. ק"ו יש כאן ספק פיקוח נפש (שגם עליו מחללים שבת). היות ואין לדבר סוף, הרי שלא נתפנה לעולם לקיום שום מצווה. כיצד מישבים את הדבר? אם יש גדר להוראה זו - מהו? בברכה והערכה רבה, תומר