1. הלכה זו היא המשך להלכה (יד) (ו), שם: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים, המינים... ומחטיאי הרבים, והפורשים מצרכי ציבור... והנה בהלכה (יט) (י) ביאר רבינו, מי הם מחטיאי הרבים שענשם שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתין... (א) "שהחטא בדבר גדול כירבעם" – שהחטיאם בעבודה זרה. (ב) "וצדיק והיתום" (=שגם כן החטיאו בדבר גדול) – בכפירה בתורה שבעל פה. (ג) "שהחטיאו בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה" – שהורה הוראות מסולפות, באופן שהחטיא את ציבור שומעיו, לא רק שעברו על לאו, אלא אפילו רק שבטילו מצוות עשה. (ד) "האונס אחרים, עד שיחטאו, כמנשה שהיה הורג ישראל עד שיעבדו עבודה זרה" מכריח בכפייה ובאלימות לעבור עבירות. (ה) "שהטעה אחרים והדיחם כישוע", שמסית ומדיח נגד האמונה הצרופה בה', ונגד קיום הדת, כדת וכהלכה. ובהלכה (כ) (יא) ביאר רבינו הפורש מצרכי ציבור, ובהלכה זו, רבינו הפתיע בכך שהחמיר מאוד, בהגדרתו, שאפילו "לא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאלו אינו מהן". ומארי העיר, שם, אות נא, ובצדק, שמדברי רבינו כאן, מדובר אפילו באדם עושה מצוות בינו לבין עצמו, לא כלל ישראל, אין לו חלק לעולם הבא. ובהל' אבלות, א, י, משמע שדוק "אם פרק עול המצוות מען צוארן... ועליהן נאמר הלוא משנאיך ה' אשנא". ונראה לענ"ד, שרבינו בהל' אבילות, התייחס למצב הסופר של פורש מן הציבור, שתחילתו כמו בתיאור שתיארו רבינו כאן, ואם כך הוא מתנהג עליו לדעת, שאין לו חלק לעולם הבא, כי פרישתו מן הציבור, קהל ישראל הקדושים עובדי ה', היא מצביעה שמשהו פגום באופן יסודי, בעבודתו את ה'. והוא עתיד להגיע למצב של ניכור ושנאה, לעבודת ה', עד שאפילו קרוביו יוכלו לקבל את ההלכה, שלא יתאבלו עליו.
2. לא. כי יש לו על מי לסמוך, וכך היתה משנת רבינו בצעירותו, אך אין לנהוג כן אלא לפי מנהג אבותינו שיש לברך רק ברכת המזון בסוף סעודתו שפוטרת אכילת הג'עלה.