מהותו של תשעה באב בימינו
שלום למארי ערוסי. מצ"ב סיום מאמרו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ בענין תשעה באב, מה דעת מארי בעניין זה? כי זה ממש חשוב לי.
תודה רבה מפי דוברים חרדיים נשמעה הטענה, שתפיסה זו יש בה משום "כפירה בנצחיות של בית - המקדש", שהרי תשעה - באב אינו מעיקרו ובעיקרו אלא יום האבל על חורבן בית - המקדש. הטוענים שמים את הדגש על היסוד הפורמאלי של יום האבל בלאומי - דתי ומתעלמים ממשמעותו המציאותית - ההיסטורית בהווי ובתודעה של עם - ישראל ושל אדם מישראל במשך אלפי שנים. הביטוי הקלאסי לתחושת תשעה - באב, הביטוי שהוא לבדו יונק מסמכות כתבי - הקודש, הוא מגילת איכה, שקריאתה היא הטקסט המרכזי של היום הזה. והנה מגילת איכה אינה מתייחסת כלל לחורבן בית - המקדש – בכל קנ"ד פסוקיה יש אולי פסוק אחד הניתן להתפרש כרמז על חורבן בית - המקדש ("על הר ציון שחרב"). מהותה ועיקרה של מגילת - איכה היא הזעקה המרה על זוועות מצור ירושלים וכיבושה בידי זרים, על נפילת המלך בשבי, על תרועת נצחון האויב וגאוותו, על השפלות והענות של העם בגולה ובשבי, אולי גם על סבלו של היחיד המשתייך לעם הגולה והמושפל (אם נפרש את פרק ג' כלפי "אני" אינדיווידואלי ולא כלפי "אני" קולקטיבי). תמציתה של איכה – "הביטה וראה את חרפתנו", השפלת כבוד ישראל, שהיא גם השפלת השם הגדול והנכבד הנקרא עליו. אם מקומה של מגילת - איכה בתשעה - באב הוא כמקומה של מגילת אסתר בפורים – איך ייתכן להגיד שתשעה - באב הוא סמל חורבן בית - המקדש דווקא ולא סמל חורבן עם - ישראל? במשך עשרות דורות אחרי החורבן, עד ל -1200 שנה ויותר לאחריו, הוסיפו עם - ישראל ודובריו כהנה וכהנה על מגילת - איכה כקינות לתשעה - באב, עד שנסתתמו מעיינות היצירה הדתית. הקינות ברובן אינן מסתפקות בהעלאת זכר חורבן בית - המקדש, אלא דנות בעיקר בהווה של יוצרי הקינות, בזוועה ובאימה ובחרפת הגלות. 10 הרוגי מלכות, גזרות תתנ"ו וקידוש - השם של קהילות אשפירא, מגנצא וורמיזה (1000 שנה אחרי החורבן), שריפת התורה בפריס (כ -1200 שנה אחרי החורבן) – תופסים לא פחות מקום מאשר מאורע חורבן - הבית עצמו. הקינות נוסח - אשכנז הן מגילה של קהילות - הקודש של מחוזות הריינוס ופרנקויה שנהרגו ונשרפו ונטבחו ונחנקו, עד לגזירת המוות השחור במאה ה -14 – הקינות נוסח - ספרד – מגילה של קהילות קסטיליה וארגון וצפון - אפריקה אשר עליהן עברה כוס הגלות וההשמדות. משפסקה היצירה הדתית הפיוטית העצמאית לא זכו גרוש ספרד, גזרת ת"ח, גזרת פטלורה וגזרת היטלר להזכר בספר קינות תשעה - באב ( " קינה נוגעת - ללב על השואה חיבר י. ל. ביאלר, מניצולי השואה, בווארשה תש"ח), אולם עד ימינו אנו, כשהיה יהודי נאמן חולץ נעליו ויושב על הקרקע ומתאבל בתשעה - באב – נתכוון לעצמו ולעמו ולשפלותם וענותם ממש. לפיכך היה תשעה - באב ביטוי חי לתחושתו של אדם מישראל במציאותו ממש, ולא העלאת זכר חורבן - הבית בלבד. לביטוי זה מתאים הנוסח של קינות תשעה - באב ומתאימים דיניו ומנהגיו של היום הזה. אולם המציאות נשתנתה: אמנם הר - הבית נשאר שמם מקדושתו והוא תפוס ומחולל ע"י סמל זר, אבל הכבוד אשר גלה מישראל הוחזר לו, הועלתה ארוכה לחורבן - העם, והדברים הנאמרים בתשעה - באב יהיו מסולפים וחסרי - כנות אם לא יבטאו את העובדה המכרעת הזאת. יום תשעה - באב והזכר אשר הוא מעלה לא יסופו מקרב עם - ישראל, כי אין מוחקים אלפיים שנות היסטוריה מתולדות העם ותולדות דתו. אולם צורתו ודרכי ביטיו של יום - האבל מן ההכרח שיחול בהם שינוי עם המפנה המכריע בתולדות עמנו, שאם לא כן – עלול הוא ליהפך לכלי שצורתו אינה מבטאה את תוכנו. יש טוענים שגם בימי בית - שני היו נוהגים כל דיני ט' באב וכל הלכותיו, וראייתם – הלכה שפסק הרמב"ם. בזה הם מעוררים בעיה היסטורית מעניינת. אם לא היתה תשובתו של זכריה הנביא לשואליו מליצה בלבד – הרי משמעותה לפי הפשט אינה אלא ביטול הצומות והאבל על החורבן. בכל המקורות ההיסטוריים מתקופת בית - שני (ספרים חיצונים, דברי תנאים, כתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף פלויוס) לא נמצא זכר לתשעה - באב בתקופה ההיא. (אגב: כיצד ייתכן תשעה - באב כזכר לחורבן בית - ראשון שלא חרב אלא בשבעה - באב?) יש, כנראה, מייחסים לפסק ההלכה של הרמב"ם, למעלה מ -1100 שנה אחרי החורבן, את הכוח לשנות את המציאות ההיסטורית של עבר שקדם לו ב -40 דורות או יותר.
יקירי, כדרכו של פרופ' ליבוביץ שהוא מתאר תיאורים היסטוריים או התנהגותיים או אמוניים, בדרך של לבן או שחור. כי מלבד ידיעותיו הרבות, הוא היה פולמוסן, ולפולמוסן יש מטרה, לדחות את היריב, להדפו, או להראות שאין בדבריו ממש. והמציאות היא יותר מורכבת. נכון שבקינות איכה רוב התיאורים בעיקר על הצרות שהיו לדור חורבן הבית, ונכון שבכל דור ודור קוננו על צרות העם ועל חרפת העם, אבל לא נכון להעמיד את הדברים, שכאילו מן המקורות למדנו שכבוד העם עדיף או יותר רלבנטי מכבוד המקדש. כי הנחת יסוד אמונית היא שחורבן המקדש הוא שיא השיאים של הסתר פנים, מכח אותו הסתר, מצבנו הרוחני ירוד ומצבנו הקיומי קשה למדי. ולכן אנו מקוננים על צרות עמנו דווקא היום, חורבן בית שני, תשעה באב, כי מאז עד עתה חלפו אלפי שנים וטרם נבנה בית שלישי. ולכן במרכז התפילה של ת"ב, "העיר האבלה - ירושלים". ובקריאת התורה של ת"ב, בגידת העם בה' ובתורתו, שהיא הגורם לגלות ולחורבן. ולכן לא נכון לומר שבימינו שב הכבוד לעמנו, למרות שהר הבית בידי זרים, כי כבוד זה הוא מוגדל מאוד, שיש לנו מיני ריבונות על מדינתנו. אבל מה עם מצבנו הרוחני, שהוא ירוד למדי. ומה עם המלחמות הבלתי פוסקם י כנגדנו ע"י אויבינו? ומה עם האיסור הפולטי שלא לבנות את ארצנו? ומה עם גירוש גוש קטיף והחרבתו לרבות בתי הכנסת שבו. לכן אצלנו המקדש ועמנו כרוכים זה בזה.