דילוג לתוכן העיקרי

שאלות על פי משנת הרמב"ם

שאלה

ל"קי לכבוד מורנו ורבנו. "אין לפניו לא עוולה ולא שכחה ולא משוא, צדיק הוא בכל דרכיו " ברצוני לדעת באמת ובתמים, בהתחשב בזרמים הרבים הקיימים ביהדות, ובהתחשב באימרה לעייל, יוצא שהאמונה התמימה בלב האדם, היא שקובעת לפניו יתברך, ולא ההשגה השכלית .(וכי מה אשם אותו אחד שאינו יכול להכיר את בוראו בשכלו, מסיבות רבות, חברה, הורים וכו) כל השאלה הזו היא על ההנחה שהרמב"ם נתן משקל רב לשכל ולא, ללב האדם.

תשובה

לא ברור לי מדוע פתחת בדברים חשובים אלה, שאין לפני הקב"ה לא עוולה ולא שכחה. לשאלה החשובה, ההבדל בין אמונה תמימה בה', או אמונה שכלית והכרתית בה'. שהרי יש מי שמאמין בה' ובדרכי השגחתו הישרות בתמימות, כי לכך הוא חונך, ואשריו שכך הוא מאמין. ויש לו דרגה חשובה במימוש ייעוד לחיי האמת והנצח בעולם הבא בשל אמונתו התמימה. ויש מי שמאמין בה', ובדרכי השגחתו הישרות מתוך הכרה וידיעה, כמו שמשה רבינו ביקש מה' "הראני את כבודך" (מציאות ה'), "הודיעני את דרכיך" (=צידוק הדין, היושר שיש בהשגחת ה'). וה' לא דחה את בקשתו לגמרי. לגבי הבקשה הראשונה, אמר לו שיש מגבלה לשכל האנושי, כי לא יראני האדם וחי, ולכן לא תיתכן ידיעה ישירה, אבל תיתכן ידיעה עקיפה, מתוך התבוננות במציאות, בבריאה, נעמוד על מציאות הבורא, ולכן הומלץ למשה ועלית בנקרת הצור, וראית את אחורי. ולגבי צידוק הדין, ה' נתן לו להתבונן בשלוש עשרה מידות של רחמים. ואם כן, הולם גדול לעבודת ה', שמרגלותיו ארצה ע"י האמונה התמימה. כי היא הבסיס, והיא השלבים ההתחלתיים וראשו מגיע השמימה בהשגה השכלית ואין לדבר על אשמים, במי שלא השכיל, אלא לדעת שיש מציאות שאין להתעלם ממנה עצמת השלימות של כל אחד, או דרגת זיכוך נשמתו. כי לפי העצמה, או הדרגה, כן דרגת העונג שבהשגת ה'.