ביאור הלכות ביד החזקה - חלק ד

שאלה: 

31. ספר הזמנים, הלכות עירובין, פרק ב, הלכה ט: "ישראל הדר עם הנוכרי או עם גר תושב בחצר, אינו אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה, אלא כבהמה הוא חשוב (אפילו הגר תושב, מחסידי אומות העולם, שאינו עובד ע"ז)." 32. ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק יב, הלכה ח (ט) (וכנראה המחרידה ביותר): "גוי הבא על בת ישראל–אם אשת איש היא, נהרג עליה ואם פנויה היא, אינו נהרג. (י) אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת: מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל. .. וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר–הרוגו" (במדבר לא, טז - יז)." 33. ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק יח, הלכה א: "מפי השמועה למדו שה"זונה" (ויקרא כא, ז ויקרא כא, יד) האמורה בתורה–היא כל שאינה בת ישראל (!), או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השווה בכול, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו." 34. ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכות ה - ו: "וכן אין מוסרין תינוק ישראלי לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות, מפני שכולן חשודין על משכב זכור (יותר נכון היה לומר פה - התעללות בילדים, אבל מכל הדוגמאות הרבות הנ"ל, אנו למדים שאין בעיניי רבינו שום בעיה עם הדבר - כל עוד הוא לא נעשה באיסור). ואין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים, ואפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות. (ו) ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה גוי, אפילו זכרים לגוי ונקבות לגויה–מפני שכולן (?!) חשודין על הרבעת בהמה. וכבר ביארנו שהן אסורין בזכור ובהמה, ונאמר "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט, יד). ומפני מה אין מוסרין בהמה נקבה לגויה: מפני שכולן בחזקת נואפים, וכשיבוא הנואף לשכב עם גויה זו, אפשר שלא ימצאנה, וישכב עם הבהמה או אפילו ימצאנה, ישכב עם הבהמה." 35. ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב, הלכה ז (ט): "גוי שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת, או שמדד הבור שיש בו היין בקנה, או שהתיז את הזבוב והצרעה מעליו בקנה, או שהיה מטפח על פי החבית הרותחת כדי שתנוח הרתיחה, או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור–הרי זה מותר בהניה בלבד ואם עלה הגוי חי, היין אסור בהניה." 36. ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ה, הלכה טז: "הפילה כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין–אם היה מראה דברים אלו אדום, תטיל למים פושרין: אם נימוחו–הרי זו טמאה, שדם הוא וקפה, וכל הרואה דם יבש, טמאה ואם שהו בפושרין מעת לעת, ואחר כך נימוחו–הרי זו ספק טמאה. ואם לא נימוחו מעת לעת–הרי אלו ממכה, וטהורה היא. (טו) הפילה כמין חגבים, כמין דגים, שקצים, ורמשים–אם יש עימהן דם, טמאה ואם לאו, טהורה." 37. ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י, הלכה ח: "המפלת כמין בהמה חיה ועוף–אם היו פניו כפני האדם, הרי זה ולד: אם זכר, תשב לזכר, ואם נקבה, תשב לנקבה, ואם אין ניכר בין זכר לנקבה, תשב לזכר ולנקבה–ואף על פי ששאר הגוף דומה לבהמה או לחיה או לעוף. ואם אין פניו כצורת פני האדם–אף על פי ששאר הגוף גוף אדם שלם, וידיו ורגליו ידי אדם ורגליו, והרי היא נקבה או זכר–אינו ולד, ואין אימו טמאה לידה." 38. ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ, הלכה יט (יז): "אישה שלא שהת שלושה חודשים אחר בעלה, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, והיה אחד מהן כוהן והשני ישראל–הרי זה ספק כוהן וכן אם נתערב ולד כוהן בוולד ישראל, והגדילו התערובת–כל אחד מהן ספק כוהן. ונותנין עליהן חומרי ישראל, וחומרי כוהנים: נושאין נשים הראויות לכהונה, ואינן מיטמאים למתים, ולא אוכלין בתרומה ואם נשאו גרושה, מוציאין ואינן לוקין." 39. ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ב, הלכה יב (יג): "אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבילות כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן–הן הנקראין רומש על הארץ והאוכל מהן כזית–לוקה, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא, מד), ואף על פי שאינן פרין ורבין. אבל "השרץ, השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא ויקרא יא, מב), הוא שפורה ורובה מזכר ונקבה." 40. ספר קדושה, הלכות שחיטה, פרק א, הלכה ג: "ואסור לאכול מן השחוטה, כל זמן שהיא מפרכסת. והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה–עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט, כו) ואינו לוקה. ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ומניחו עד שתמות ואחר כך יאכלנו."

תשובה: 

תשובה כנ"ל - חלק א.

תאריך: 
01/09/12 י"ד אלול התשע"ב
x

Audio Playlist