הספד על הרה"ג משה צוריאל זצ"ל

ממשה עד משה

אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין

 

לצערנו ולדאבון לבנו, איבדנו אבידה גדולה עם פטירתו של האי גברא רבא הרה"ג משה צוריאל ע"ה.

 

גדול היה בתורה, גדול היה בענווה, גדול היה באמיתה של תורה, גדול היה באהבתו ובדאגתו לכל בני עמו, גדול היה בנקיות הדעת, גדול היה בהארת פנים, גדול היה באהבתו לארצנו, ארץ  הקודש, גדול היה שהיה דבק בגדולי התורה, ובמיוחד בגדול שבגדולים, הרמב"ם, רבי משה בן מימון, ולכן הוא משה האיש דבק במשה בן מימון.

דביקותו של הרב בהרמב"ם, לא היתה רק בתורתו, אלא בדרכו ובמידותיו, שכל ישר ואישיות מידותית, ואמיתה של תורה.

 

ובאמת שהחכם שהוא גדול בתורה ומופת באישיותו המידותית, הוא כמלאך ה', ועליו נאמר, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות ה', ודרשו חז"ל, אם דומה הרב למלאך ה', תורה יבקשו מפיהו" (מו"ק, יז).

וזה היה הרב משה, ריבץ תורה ברבים לרבים, גדולים וקטנים, מכל הגוונים. תורת אמת היתה בפיהו ובכתביו. רבים שתו בצמא את דבריו, מפיהו, מספריו ומאמריו, ובשל מידותיו הנעלות, וגדלותו בתורה, הוא היה כמלאך ה' צבאות.

 

חז"ל אמרו במשנה סוטה (מ"ז א): "משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יהודה איש ירושלים, בטלו האשכולות, שנאמר, אין אשכול לאכול, בכורה אותה נפשי. ובגמרא סוטה שם מ"ז ע"ב נאמר: מאי אשכולות, אמר ר' יהודה אמר רב איש שהכל בו". פירש המהרש"א בחידושי אגדות שם: בשם רש"י, שהכל בו, תורה באמתתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת. וכן  הביא בשם יונתן בן עוזיאל בתרגומו על הפסוק אין אשכול לאכול לית גבר דליה עובדין טבין, משום דכתיב בתריה אבד חסיד מן הארץ, ישר באדם אין. דהיינו איש שהכל בו".

 

גדולה מזו, הרמב"ם, שהרב משה העריכו מאוד, כתב בפירוש המשנה, סוטה, ט, ט: "ואשכולות, כינוי לאיש הכולל המידות הנעלות והמדעים למיניהם, והוא אומרם, אשכולות, איש שהכל בו" עכ"ל. דברים אלו הולמים את הרב משה זצ"ל הלימה מלאה. 

גדולה מזו, הרמב"ם, שהרב משה העריכו מאוד, כתב בפירוש המשנה, סוטה, ט, ט: "ואשכולות, כינוי לאיש הכולל המידות הנעלות והמדעים למיניהם, והוא אומרם, אשכולות, איש שהכל בו" עכ"ל.  דברים אלו הולמים את הרב משה זצ"ל הלימה מלאה. 

 

מכאן למדנו, שהרב משה זכה והוא היה איש אשכולות שהכל בו, מעשים טובים, אמתה של תורה, לא היו אצלו הבדלים סקטוריאליים כאלה ואחרים. הוא תמיד ידע למזג בין עולם התורה ובין עולם המעשה ובין הזרמים השונים בקרב אנשי תורתנו הקדושה. ואין פלא, שעל שני הזוגות הללו נאמר, משמת בלשון יחיד ולא משמתו. כי שני זוגות אלו אשר נזכרו במשנה אבות, פרק ראשון, הלכה ד' (שם נאמר יוסי בן יוחנן, כגירסת הרמב"ם בפירוש המשנה, סוטה, שם, עיין הגהות הב"ח [א], סוטה, מז, א), כגירסת הרמב"ם בפירוש המשנה, סוטה, שם, עיין הגהות הב"ח [א], סוטה, מז, א), דגלו בשני דברים חשובים מאוד, האחד יהי ביתך בית ועד לחכמים, והאחד יהי ביתך פתוח לרווחה. והנה, המשנה במסכת סוטה מאותתת ששתי השיטות של בני הזוג הללו הם משלימות זו את זו. ולכן נאמר משמת ולא משמתו. וכאמור, כזה היה הרב משה שידע לשלב באורח חייו את כל השיטות מעולם התורה ומעולם המידות והמעשים הטובים, שילוב מופלא ביותר. ועל כן הוא איש אשכולות שעליו נאמר אחרי פטירתו אין אשכול בגפן  כי אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין.

 

אכן, כזה ראוי לבכות, על זה ראוי להזיל דמעות כנחל. כי איבדנו אבידה גדולה ייחודית, "דודי (=ה' אוהבנו) ירד לגנו (למשפחת צוריאל) היקרה, לקהילת ההולכים בדרכו הישרה לערוגת הבושם, ללקוט שושנים ולקט שושנה ריחנית ונאה ביותר, את נשמתו הטהורה של מו"ר, נטלה לישיבה של מעלה, בין צדיקים ישירים וחסידים, שהם כמלאכים, אשר מתענגים בטוב ה' ("מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך בעולם הבא"), ואנו התייתמנו, איבדנו רב, איבדנו אב, איבדנו מורה דרך, איבדנו אישיות מופתית מקרינה, יתומים נהיינו, באין רב שהוא אב לכולנו.

אכן אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין.

 

נתפלל לאבינו שבשמים שהוא הגודר פרצות בישראל, הוא יגדור בעד הפירצה הזאת, ויסייענו שנזכה למאורות במקום המאור הגדול הזה שניטל מעמנו.

 

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.