האם מותר, בימינו, לרבנים ודיינים להתפרנס מהעיסוק שלהם?
י'ג לניסן התשפ"א (26 למרס 2021)
השתכרות דיינים מעיסוקם –
סיכום שיעור של מו"ר הרה"ג הרב רצון ערוסי שליט"א
הודעה
לעוסקים במשנת רבנו, מצאתי לנכון להביא לכם הלכות שלמדנו בעניין שכר הדיינים והרבנים בימינו, לפי רבנו. הלכות שהתגבשו מסוגיות שונות שעסקנו בהם בביהמ"ד בזמנים השונים,
מאת המסכם והעורך, משה ירימי.
האם מותר לרבנים והדיינים בימינו להשתכר מהעיסוק שלהם?
שאלה זו עולה עקב פסיקתו של הרמב"ם (הל' תלמוד תורה א' ז'):
"...אבל תורה שבע"פ אסור ללמדה בשכר שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים... מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני."
לכאורה, לפי פסיקה זו שולל הרמב'ם את ההשתכרות של הרבנים מהרבצת תורה לציבור. לא זו אף זו, מציג לנו הרמב'ם את המודל הרצוי של שילוב תורה ועבודה (הל' תלמוד תורה א' ט'):
"...גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואע"פ כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו:"
האם ניתן ללמוד מכאן שדעתו של הרמב'ם שאין לרבנים ולא לדיינים להשתכר מהוראת התורה ומעיסוק בדיינות? בכל אופן ובכל צורה?
להלן פסיקות הרמב'ם בנושא זה:
1. "...כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים...אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן ... תנו לי שכר בטלתי הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר. ויטול משניהם בשוה זה בפני זה כגון זה מותר:" (הל' סנהדרין כג ה')
לפנינו היתר לדיין לדון בשכר, אבל רק שכר בטלה אמיתי, שבטל ממלאכתו בזמן שהוא דן את הדין. היתר זה כפוף לתנאי שלא תהיה זיקה כלשהי בין השכר לבין הסכמתו לדון בין הצדדים.
יש לשים לב, שהאיסור האמור בהלכה ו' הוא, שאסור לדיין לדרוש שכר עבור הדין מבעלי דין שבאו אליו וביקשו ממנו לדון בסכסוכם, ולא מדובר בדיין שכיר, אלא בדיין שעוסק בדיינות כקבלן.
2. "וכל מלמד תינוקות מותר לו ליטול שכר...מכל מקום התינוקות שהם קטנים הם צריכים שימור ...שלא יצאו החוצה ויעסקו בדברים בטלים ובעד זה מותר ליטול שכר." (הל' ת"ת א' ב')
מותר למלמד תינוקות ליטול שכר, אע"פ שהוא מלמד את התינוקות תורה וזאת משום שבעת שהוא מלמדם, הוא בעצם שומר עליהם, מאחר וקטנים זקוקים להשגחה שלא יינזקו רוחנית וגופנית. למרות שהכל נעשה בו זמנית, כלומר בעת שמלמדם תורה, באותה עת הוא משגיח עליהם שלא יינזקו.
ובהלכה זו אין הבחנה אם המלמד תינוקות שכיר או קבלן. בכל מקרה מותר לו ליטול שכר, למרות שהוא מלמד תורה, בגלל שהוא באותו זמן משמר את הילדים.
3. "הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ ...וידעו בו חכמים שאין כמותו ופסקו לו שכר על הראיה והבקור בין שנמצא בו מום בין שנמצא תמים..." (הל' בכורות ג' ז')
אע"פ שאסור ליטול שכר עבור בדיקת מומים בבכורות, התירו למומחה גדול, שאין כמותו, ליטול שכר על הראייה ועל הביקור, ובתנאי ששכר זה ניתן לו בין אם נמצא מום, ובין אם לא נמצא מום, ולא יטול שכר על בהמה יותר מפעם אחת אף שנאלץ לראותה מספר פעמים.
ועדיין יש להבין, מדוע התירו לאותו חכם גדול ובקי במומים, ליטול שכר על בדיקות המומים?
ומדוע לא הגבילוהו שיטול רק שכר בטלה אמיתי?
והתשובה לכך, כי בגלל מומחיותו הזדקקו לו רבים ולכן דאגו חכמים שלא יצטרכו לחפש אחריו, בכל מקרה שיידרש ואז כשיתפנה ידרוש דמי בטלה. אלא חכמים העדיפו שהוא יתפנה מכל מלאכתו ויהיה מצוי לכל דורש ומבקש את שירותיו, והם רבים. ובנסיבות כאלה התירו לו ליטול שכר, כי הוא משעבד את עצמו לציבור, כפי שיתברר יסוד זה בהמשך.
וגם אם תשלום שכרו, הוא כתשלום לקבלן, על כל בדיקה ובדיקה, לא דרשו ממנו שיוכיח בכל בדיקה מהו שכר הבטלה האמתי שלו, אלא קבעו לו תעריף. וזאת כדי שיסכים להתמסר לענין זה. בגלל הצורך שיש לציבור בבודק בכורות מומחה.
"...ות'ח המלמדים הלכות שחיטה לכהנים...נוטלין שכרן מתרומת הלשכה (הל' שקלים ד' ד')
"ומה שכתב הל' שחיטה...אין הכוונה ההלכות הדינים והמשפטים. כי אלה תורה שבע'פ ואסור לקבל שכר על לימודה אלא הללו מלמדים עשיית הסכין ובדיקה ואמון היד וכד', כלומר הצד המקצועי שבדבר ולא הצד הדיני ההלכתי" (הרב קאפח הערה יח)
הנה כי כן, אף שמלמדים אלו בודאי לימדו הלכות שחיטה, שאסור להם לקבל שכר על כך. אבל הותר להם לקבל שכר בגלל שלימדו את השוחטים לא לימוד עיוני בלבד, אלא גם הכשרה מעשית. כלומר, הם אימנו את השוחטים ולימדו אותם את העמדת הסכין לבדיקה. ולכן נתנו למלמדים הלכות שחיטה, שכר מתרומת הלשכה.
4. "מגיהי ספרים שבירושלים ודיינין שדנין את הגזלנין בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלים תשעים מנה בכל שנה ואם לא הספיקו להן אע"פ שלא רצו מוסיפין להן כדי צרכן והם ונשיהם ובניהם ובני ביתן:" (הל' שקלים ד' ז')
לא ברור מדוע מותר למגיהי ספרים ולדייני גזלות לקבל שכר מתרומת הלשכה כדי צרכן, וצרכי נשיהם ובניהם ובני ביתם, ומדוע לא הקפידו שיקבלו רק שכר בטלה אמתי? כנראה שהיה ביקוש גדול ועבודה רבה בעניינים אלו, ואי אפשר היה להשאיר עניינים חיוניים אלו, למצב שכל בעל ספר וכל בעלי דינים יחפשו להם מומחים, ויתנו להם רק שכר בטלה. אלא הציבור שכרו את מגיהי הספרים ואת דייני הגזלות, כעובדים שכירים, שחייבים להיות בלשכותיהם באופן שוטף וקבוע ועליהם לטפל בכל הללו שנזקקו להם, כי זו אחריות של מנהיגי הציבור להבטיח אספקת שירותים חיוניים שהציבור זקוק להם באופן שוטף. ומחמת החיוניות של שירותים אלו, נתנו להם שכר לכל צרכיהם ואפילו לצרכי נשיהם ובניהם ובני ביתם כדין עובדים שכירים שהם משועבדים ללוח זמנים ונוכחותם חובה, גם אם אין נזקקים לשירותם.
יוצא אפוא שיש דרכים להיתר ההשתכרות למומחים עבור השירותים התורניים שהם נותנים:
א. למלמדי התינוקות, עבור שמירת התינוקות בלבד ולא עבור למוד תורה, למרות שהם מלמדים את
התינוקות תורה.
ב. ומכאן שלרבנים מותר ליטול שכר מאחר ומלבד פסיקת הלכות ולימוד תורה, אחראים הם למתן שירותים לציבור, כגון: כשרות המזון בעירם, תקינות העירוב, רישומי נישואין, שיחות להשכנת שלום-בית וייעוץ לצאן מרעיתם וכיו"ב.
ג. לשוחטים מותר לקבל שכר עבור פעולות שהן מעבר להוראות דיני השחיטה. כמו: עשיית הסכין ואימון היד וכד'. וכן לרבנים, כמרצים במוסדות ללימוד לשם קבלת תואר ולא לשם הרבצת תורה ופסיקת הלכה. בתפקיד זה, על המרצה לקיים בחינות בכתב, לקיים שיחות עם סטודנטים, לרשום נוכחות, להשתתף בוועדות פדגוגיות וכן לטפל בערעורים וכיו"ב. זאת מלבד חובתם להיות נוכחים בזמנים שנקבעו להם, גם אם הסטודנטים לא הגיעו ללימודים, מסיבות אלו ואחרות.
ד. השכר (סע' א + ב) שמקבל הדיין בימינו, הינו על בסיס של עובד שכיר שחייב להופיע בבי"ד בימים
ובשעות קבועים, וזאת בשל התחייבות המדינה להעניק שירותי דת ודיינות לכל מי שזקוק לכך,
בכל עת, והם רבים. שירותים אלו אינם תלויים בכמות הפעילות הנדרשת. ויכול להיות שביום
מסוים יופיעו הרבה מתדיינים, וביום אחר פחות. בכל מקרה הדיין חייב להתייצב במקום קבוע, ואם
אין בעלי דין, יש והוא נדרש לטפל גם בתיקים, ובכל דבר שטעון רישום או חתימות וכיו"ב.
ה. עיקר האיסור בנטילת שכר ללימוד תורה או לדיינות, הוא בדרך של קבלנות, שהרב או הדיין דורש
סכום מסוים, שהוא מעבר לדמי בטלה, בגלל שהוא מלמד תורה או מורה הוראה או דן את הדין.
וכל שכן כשדרישותיהם של הדיינים הן מוגזמות, שאז הם כמו מוכסים, ובכך הם מחללים שם ה'.
ואסור לו לסחור בדברי תורה או בדין תורה. לא כן כשמקבל שכרו כשכיר המשועבד לציבור, לפי
זמנים, וחייב לספק להם שירותים שונים. ושכרו נקבע ע"י מוסד ממלכתי שקובע שכר עובדי המדינה
השונים, לפי קריטריונים קבועים, לא על פי דרישות אישיות של כל אחד מהדיינים.
מהם, אפוא, המקורות להלכות הנ"ל שפסק הרמב"ם?
מקור 1: (מס' כתובות קה.)
"...אמר רב יהודה אמר רב אסי גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה ...לא ספקו אע"פ שלא רצו מוסיפין עליהן."
"קרנא הוה שקיל איסתירא ... ודאין להו דינא והיכי עביד הכי? ... קרנא אגר בטילא הוה שקיל ואגר בטילא מי שרי? והתניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון ...ה"ד אילימא אגר דינא דינו דין והתניא הנוטל שכר לדון דיניו בטילין אלא ... קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא".
מקור 2: (מס' בכורות כט.)
"...ורמינהו המקדש במי חטאת באפר חטאת הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל אמר אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקידוש דיקא נמי דקתני הכא להזות ולקדש והתם קתני המקדש במי חטאת ובאפר חטאת שמע מינה"
ועל דרך זו כתב בעל 'תפארת ישראל' את פרושו למשנה (בכורות ד' ו'), תוך הבחנה ברורה בין איסור נטילת שכר עבור לימוד תורה נטו לבין ההיתר ליטול שכר עבור העיסוקים אחרים
"דכל דין בין דיני ממונות או איסור והיתר הרב מורה הלכה על דבר שכבר קרה. והיינו ממש לימוד תורה שאסור בשכר. משא״כ סידור הגט. אינו לימוד רק עסק. שמתעסק בעניינו של המגרש ושומר שלא יהיה בהעסק שום קלקול. וזה מותר. ... ורק אם יבואו לשאלו בכל אלה אם הוא מותר או אסור. מחוייב להורות בחנם... אבל עכ״פ אין זה חובה המוטלת על הרב שיתעסק לראות בחנם בגט שיתן פלוני לאשתו. והרי גם שכר הזיה וקידוש דאסור, ואפ״ה שכר טרחת הבאה ומלוי שרי.
המעיין היטב במקורות האוסרים קבלת שכר רבנות או דיינות, או שכר לשירותי קדושה, יראה, שעיקר האיסור בקבלת שכר על בסיס קבלנות, כשהמקבל דורש לא שכר בטלה אלא דמי השרות הרבני או הדתי שהוא נותן. לא כן כשמדובר בעובד שכיר המשועבד ללוח זמנים ומחויב להיות נוכח במקום ובזמן מסוים, אף שלא יהיו ענייני הוראה ודין באותם זמנים, אלא יעסוק אף בשירותים נלווים שאינם הוראת הלכה.
כיצד התייחס הרמב"ם לעניין השכר שאמור תלמידו לקבל כשכר שמקבל ראש הגולה?
הרמב"ם התייחס לעניין זה באגרות הרמב"ם בזו הלשון: "...ולקבל מהם איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות...חביב בעיני מרשות ראש הגלות... ואם תקבל מהם תתבזה. ולכן עצתי היא שתעשה עמלך המסחר...עם העסק בת"ת לשמה.. (אגרות הרמב"ם לר"י בן יהודה, פיסקה כ"א)
והוראה זו מאד תמוהה!? מדוע הרמב"ם לא אסר עליו באיסור חמור להשתכר מהמשרה שהוצעה לו, אלא הרמב"ם הסתפק בלשון רכה של יעוץ. והרי הרמב"ם שולל, לכאורה, תכלית השלילה קבלת שכר ממשרות שיש בהן עניין תורני. ואין לומר שהרמב"ם באיגרתו זו אינו מתבטא בשפה הלכתית, שהרי הרמב"ם באיגרת זו מתייחס לכל דבר הלכתי, באופן הלכתי. כך לדוגמה, הוא הרשה לתלמידו לפתוח בית מדרש ולהורות, "הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות". וזאת משום שבלי רשות כזו, אסור לתלמידו לפתוח בית מדרש ולהורות הלכות. "...אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור לו להורות..." (הל' ת"ת ה', ו').
וכאמור, לעומת זאת בעניין קבלת שכר עבור תפקיד כראש הגולה, הרמב"ם השתמש בלשון עצה, המלצה וכיו'ב בניגוד לביטויים החמורים של הרמב'ם בפרושו למשנה : "ר' צדוק אומר לא תעשם עטרה להתגדל בהם...כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם." (אבות ד' ז')
ושם פירש הרמב"ם:
"...וקבעו לעצמם (הרבנים) זכויות על היחידים ועל הקהילות ועשו את השררות התורתיות חוקי מוכסים...כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז'ל לא נמצא...שגבו מבני אדם...אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה...והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מנעתו מכך".
מהי, אפוא, שיטתו של הרמב"ם לאור הסתירה לכאורה בין הוראותיו לתלמידו לבין פירושו למשנה?
אלא התשובה תלויה באבחנה בסוג הקשר בין הרב לבין הפונים אליו.
דהיינו, בנסיבות שהרב מתנה את הוראת הלכה או את לימוד התורה בקבלת תמורה מהפונים אליו (על בסיס קבלני), נחשב הרב כסוחר בתורה. והרי זה עוון גדול ליטול שכר, כי בדרך של קבלנות מותר לדיין לקבל רק דמי בטלה. וכל שכן כשהוא דורש סכום גדל כמו מוכס.
לעומת זאת, בנסיבות שהרב מחויב לאייש משרה למתן שרותי דת לקהילה על בסיס שעות עבודה קצובות ללא תלות בכמות הפניות, הרי זה מותר ליטול שכרו שנקבע בד'כ במסגרת מדיניות השכר הציבורית לכל נותני השרותים לקהילה (מהנדס העיר, הספקת מים, פינוי אשפה וכיו'ב).
כי כאמור, בעבודה שכירה משועבד השכיר ללוח זמנים באופן שאפילו ביום מסוים לא הופיעו בעלי דין, אינו רשאי לעזוב לשכתו בלי רשות מהממונים עליו. והם רשאים אף להטיל עליו תפקידים נוספים, כגון: לסדר את התיקים בלשכה, לבדוק מה חסר בכל תיק ומה ניתן לטפל, גם בלי נוכחות בעלי הדין.
ורבנו באגרתו התייחס לתפקיד ראש הגולה כמשרה קיימת שמתמודדים עליה. משרה זו מחייבת את הנבחר לתת שירותים לקהילה, לרבות שירותים שאינם בגדר הוראת הלכה. והשכר למשרה זו אינו מותנה ע"י המועמד, אלא נקבע במסגרת מדיניות השכר של המוסד המעסיק.
כאמור, רבנו באגרת זו לתלמידו מדקדק בכל דבר הלכתי. כך נראה מסיום פסקה כ'ג לאיגרת: "...ואף על פי שהזהירה ההלכה ואמרה אין שואלין בשלום האשה כלל אבל הברכה לא נאסר, אתה שלום וביתך שלום וכעת חיה ולשרה בן."
ולכן הדבר ברור שכל דבריו באגרת זו הם הלכתיים לכל דבר ועיקר, וניתן ללמוד ממנה גם עניינים הלכתיים, לרבות עניין שכר הדיינות והרבנות.