מכירת חמץ – הרב רצון ערוסי
בארצות אשכנז הייתה מציאות שבה עיקר פרנסתם של יהודים הייתה ממכירת יי"ש ושכר, וכך נוצר מצב שחביות רבות של יין שיכר חמץ נשאר בערב פסח, מכיוון שזהו היה עיקר פרנסתם היה צורך למצוא לגביו פתרון כדי לא לעבור על בל ייראה ובל יימצא. ולכן נאלצו יהודי אשכנז ורבניהם להמציא את "מכירת החמץ" שהיא מכירה "על הנייר" ולא נחשבת כמכירה אמתית ממשית.
לכן יהודים בעלי נפש ויראי שמים שאינם עוסקים במסחר שיכולים לתכנן את התנהלותם כך שלקראת הפסח לא יישאר להם חמץ, ידאגו לכלות פיזית את החמץ עד פסח או למכור אותו מכירה אמתית.
מהמקורות להלן נלמד שעל מנת שלא לעבור על "בל ייראה ובל יימצא", צריכה להיות מכירה אמתית והעברה פיזית של החמץ לרשותו של הגוי.
ההיתר למכור את החמץ במקום לבערו
נאמר במסכת פסחים (דף יג' עמוד א): "ואף ר' סבר להא דרב נחמן, דאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברי' והיה חמץ מבצבץ ויוצא. ובא לפני רבי - שעה ראשונה אמר לו: המתן, שניה אמר לו: המתן, שלישית אמר לו: המתן, רביעית אמר לו: המתן, חמישית אמר לו: צא ומוכרה בשוק" כלומר לפני שהחמץ ייאסר בהנאה הוא יכול ללכת למכור את החמץ.".
וממשיכה הגמרא: "מאי לאו לנכרים כרבי יהודה? אמר רב יוסף לא לישראל כרבי מאיר", הוא לא מכר את חמצו לגוי אלא לישראל, ואפשר להשתמש בשעה זו בחמץ בדברים אחרים כמו האכלת בהמות.
וממשיכה: "אמר ליה אביי אי לישראל נישקלי' לנפשיה?" כלומר האם יכול לקחת לעצמו? "משום חשדא, דתניא: דגבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב)."
וכך פסק רבנו הרמב"ם בהלכות שאלה ופיקדון (פרק ז', הלכה ג): "הַמַּפְקִיד חָמֵץ אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְהִגִּיעַ הַפֶּסַח--הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ, עַד שָׁעָה חֲמִישִׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר; יוֹצֶא וּמוֹכְרוֹ בַּשּׁוּק לְשָׁעָתוֹ, מִשּׁוֹם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַפִּקְדוֹנוֹת, שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶן, אַף עַל פִּי שְׁהוּא יוֹדֵעַ בַּוַּדַּאי שֶׁיּוּזְלוּ בִּזְמָן פְּלוֹנִי, אוֹ יֶאֱנֹס אוֹתָם הַמֶּלֶךְ: שֶׁמֶּא יָבוֹאוּ בַּעְלֵיהֶן מִקֹּדֶם, וְיִטְּלוּ מְמוֹנָם.".
עולה מהדברים שכאשר יש לאדם חשש שהוא עלול להפסיד את פיקדון חמץ שהופקד בידו בגלל שכשיעבור פסח הרי הוא יהיה אסור באכילה, רשאי השומר למכור את הפיקדון מכירה אמתית משום השבת אבדה לבעלים.
ובמשנה פסחים (פרק ב, משנה א') הובא מחלוקת ת"ק ורבי יהודה: "מתני' בכל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו, עבר זמנו - אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים. ר' יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:"
והרמב"ם מבאר את המשנה בפירוש המשנה: "משנה זו היא לרבן גמליאל שקדמה לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש, וכאן אמר כל שעה שהכהן אוכל תרומה מותר ישראל להאכיל לבהמה. וזה נכון כלומר שמותר לו ליהנות בחמץ בשעה חמישית אע"פ שהוא עצמו אינו אוכל כמו שביארנו. ואמרו לבהמה לחיה ולעופות, כדי לכלול כל מיני הבעלי חיים לכל שינויי טבעם באכילה, לפי שיש מהן מצניע מה שנשאר לו ומהן שמפזרו וכיוצא בזה. ומה שייחד ומוכרו לנכרי, לפי שבית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח, לפיכך השמיעך שדבר זה דחוי. ור"ל באמרו מותר בהנאתו, שאם שרף את החמץ קודם זמן הביעור מותר לו ליהנות בגחליו, ובפחמין שלו בפסח. ואמרו עבר זמנו אסור בהנאתו, אפילו בשעה ששית שהיא מדרבנן והרי הוא אסור בהנאה כשאר אסורי הנאה דאוריתא, אפילו אם קדש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושיו, ואפילו היה אותו החמץ ג"כ מדרבנן כגון חטים שנבללו או קמח שנרטב וכיוצא בהן. ואמרו לא יסיק בו תנור וכירים, כלומר אם שרפו בזמנו לא יסיק בו תנור בשעת שריפתו שהרי הוא נהנה באותו הביעור וזה אסור. ושם הפתיתין פירורין, ופירוש מפרר פותת. ואין הלכה כר' יהודה. ואם היה לחם החמץ יבש אסור לו לזרקו לנהרות עד שיפררנו הרבה ולפי חוזק יבשותו מוסיף לפרר חלקיו כדי שיאבד מהר."
וגם בגמרא בפסחים (דף כא' עמוד א): "פשיטא? לאפוקי מהאי תנא דתניא בית שמאי: אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח (ופירש רש"י: שיבוא הפסח דקסברי מצוה עליו לבערו מן העולם ולא שיהא קיים) ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול מותר למכור.".
מהמשנה ומהגמרא לעיל אנחנו למדים על אפשרות למכירה אמתית פיזית לגוי כדי שהאדם לא יעבור על "בל ייראה ובל יימצא". אלא שבית שמאי סייגו את היתר מכירת חמץ לגוי בעל פה, רק למצב בו הגוי יגמור את אותו חמץ שאם לא כן אסור למכור חמץ אלא יבערנו בעצמו.
חייב מכירה שאיננה על תנאי
נאמר בתלמוד ירושלמי (פסחים פרק ב' משנה ב'): "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכר לגוי או נותנו לו מתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח - ובלבד שיתנו לו מתנה גמורה. אומ' הוא ישראל לגוי עד שאת לוקח במנה בוא וקח לך במאתים עד שאת לוקח לך מגוי בוא וקח לך מישראל שמא אצטריך ואקח ממך אחר הפסח."
וכן פוסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ג', ו-ז): "יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְהָיָה הֶחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית--הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי, אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה; וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח, וּבִלְבָד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה. אוֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי, עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם, עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל--שֶׁמֶּא אֶצְרֹךְ וְאֶקַּח מִמָּךְ אַחַר הַפֶּסַח. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ, עַל תְּנָאי; וְאִם עָשָׂה כֵּן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא.".
הרמב"ם הוסיף על לשון הירושלמי שלא יבצע את המכירה או את המתנה על תנאי, כלומר שלא תהיה התחייבות נגדית של ישראל לקנות ממנו חזרה. ולא בכדי הרמב"ם הוסיף תורה זו, כדי להבטיח שמכירת חמץ לגוי תהא מכירה אמתית.
מכל המקורות לעיל אנו למדים שעל מנת שלא לעבור על בל ייראה ובל יימצא, צריכה להיות מכירה אמתית והעברה פיזית של החמץ לרשותו של הגוי. אולם אם כל המכירה נעשית בהערמה ואין גמירות דעת ויש הבנה שהמכירה היא על תנאי הרי שהמכירה היא בעיתית.
Image credit: לעמ Haim Zach