השבת והאמונה – קדושת ה' וקדושת ישראל

מבוא

אע"פ שהשבת מבחינה הלכתית נדחית מפני פיקוח נפש, כשאר מצוות התורה, ואינה כע"ז ג"ע ושפ"ד, שאינן נדחות מפני פיקוח נפש, בכל זאת מבחינה אמונית, האזהרה על שמירתה היא חמורה כמו האזהרה על ע"ז, ולכך יש השלכות הלכתיות, בדין מחלל שבת בפרהסיא, ובדין עונג שבת ותפילות השבת ועוד.

להלן נעמוד בעהי"ת על ייחודה של השבת, ועל ייעודה, מבחינה הלכתית ואמונית. אנו נראה שהשבת היא המבטאת את קדושת ה' וקדושת ישראל, ושתי קדושות אלו כרוכות זו בזו.

א. דין מחלל שבת בפרהסיא

בהקשר לעניין זה, הרמב"ם, שבת, ל, טו, כתב כדלקמן:

"השבת ועבודה זרה, כל אחת מהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות, שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר, אשרי אנוש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה,שומר שבת מחללו, וכל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה, כפי כחו, כבר מפורש בקבלה, שכרו בעולם הזה, יתר על השכר הצפון לעולם הבא. שנאמר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה' דיבר".

אכן דברי הרמב"ם אומרים דרשני, מצד אחד הוא פסק, שם, ב, א: "דחויה היא שבת, אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות". ומצד אחר הוא פסק, "שהשבת ועבודה זרה, כל אחת מהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה".

יתירה מזו, הרמב"ם דאג לחדד את ההבדל ההלכתי בין השבת לבין שאר המצוות, שכל העובר על שאר המצוות, הוא בכלל רשעי ישראל. כלומר הוא יהודי רשע. אבל המחלל שבת בפרהסיא, הוא כגוי לכל דבר. כלומר יינו יין נסך (רמב"ם, חובל ומזיק, ז, ו), ושחיטתו נבילה (רמב"ם, שחיטה, ד, יד), וגיטו אינו גט, אם כותב גיטו, או ממנה שליח לכך (רמב"ם, גירושין, ג, טו). ואין לענות על ברכתו, אמן. ואינו מוציא ידי חובת הברכה לשומע ממנו. ברכת משה, פרק א, מה.

ויש שדינו חמור, מדין הגוי, "ישראל שהוא עובד עבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיא, אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו עולה שמקבלין מן הגוי, אין מקבלין אותה מן המשומד הזה" (הרמב"ם, מעשה הקרבנות, ג, ד).

לאור כל הנ"ל, צריכים אנו להבין מדוע היא נדחית מפני פיקוח נפשות כשאר המצוות, בעוד שהמחלל שבת בפרהסיא, דינו כגוי לכל דבר.

ותחילה נברר מדוע המחלל שבת בפרהסיא הוא כגוי לכל דבריו, ונעיין בדבר בעקבות דברי רבינו הנ"ל, שכל דבריו שקולים בפלס, ומבוססים על דברי חז"ל.

ב. השבת היא אות בין ה' ובין ישראל לעולם

מאחר והשבת היא אות בין ה' ובין ישראל לעולם, הרי שכל המחלל שבת בפרהסיא, הוא מתכחש לאות זו, המייחדת את ישראל מבין הגויים ומקדשת אותו, ולכן הוא נחשב כגוי לכל דבר. מהי אות זו והיכן היא נזכרה.

ובכן נאמר על השבת, בחומש שמות, לא, יג-יז:

"אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם, ושמרתם את השבת, כי קדש הוא לכם... ושמרו בני ישראל את השבת... ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם".

ודרשו במכילתא דר' ישמעאל שם: "כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל, מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו, שהוא משמר את השבת".

וברוח זו כתב רס"ג על התורה (מהדורת רצהבי, שמות, עמ' קפז) שהשבת היא אות, כלומר סימון לייחוד עמנו: "לאנשי הכרכים, הריהי (=סימן) נעילתם לחנויות והתכנסותם [בבתי כנסיות], לאנשי הגבולין הריהי (=סימן) שביתתם מהפלגה בנהרות...".

ובאמת שהשבת היא ציווי ייחודי לעם ישראל, בשני היבטים: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת". כלומר השמירה שלא לעשות מלאכה, לשבות מכל מלאכה, כי ה' ציווה אותנו לשבות ביום השביעי. ואנחנו נענים ושומרים את השבת, ואין כן אומות העולם. ובכך אנו קדושים, כלומר, מיוחדים, כי יש לנו אות, והיא, השבתון היהודי, שכל בני העם היהודי, בכל מקום שהם נמצאים בעולם שובתים ממלאכה ביום השבת. אבל גם נצטוינו לעשות את השבת, דהיינו לנהוג בה כיום מנוחה, וכיום עונג, וכיום של הקהל, וכיום של לימוד. וגם בזה אנו קדושים ומיוחדים, ויש בנו אות וסימן על אופן התנהלותנו החיובית ביום השבת. מן הראוי לספר, שפעם אחת נסעתי בשליחות לחו"ל, והתארחתי ביום שבת במנהטן, כדרכי הלכתי מבית מארחי לבית הכנסת, וכן בחזור, כשאני עטוף בטלית. ואני מלווה ע"י מארחי, שלא היה עטוף בטלית. ראו אותי בני זוג גויים שעברו ברחוב ואמרו באנגלית בפיהם זה לזה, והצביעו עלי באצבע, זה יהודי. העיר לי מארחי ואמר, עכשיו הבנתי, שאני בלי סימן יהדותי כמוך.

ואמנם, אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו לומר ברכת קדושת השבת ביום שבת בתפילת מוסף, "למשה צוית על הר סיני מצות זכור ושמור... לא נתתו אלוקינו לגויי הארצות, לא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים, גם במנוחתו לא ישכנו ערלים, לבית ישראל נתתו, זרע ישורון אשר בם בחרת".

וענין זה הוא הלכתי מובהק, שכן חז"ל קבעו, "שגוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח, ב) ופסק הרמב"ם, מלכים ומלחמות, י, ט: "וכן גוי ששבת, אפילו ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה. ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו...".

ג. שומר שבת מחללו – כאילו מכריז שיש בורא ויש דין ודיין

מדוע המחלל שבת הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגויים לכל דבריהם? התשובה לכך מצויה בדברי ה' הנ"ל: "אות היא (=השבת) לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את הארץ, וביום השביעי שבת וינפש". כלומר ה' ברא את העולם בששת ימי בראשית, ומן היום השביעי, ה' שבת ממעשי הבריאה, וינפש. ופירוש הדברים, שהעולם מתנהל אחרי ששת ימי בראשית, לפי כוחות הטבע שה', הטביע בו, ואפילו הנסים, גזרה חכמתו, יתברך, אחרית מראשית (עיין רד"ק, בראשית, ב, א). אבל חייבים להאמין, לידע ולהודיע שה' ברא את עולמו, יש אחר ההעדר המוחלט, לא היה חומר קדמון, והעולם לא נאצל מעצם מציאות ה', אלא ה' ברצונו ובחכמתו ברא את עולמו. ה' אחד, שהוא ורצונו וחכמתו הם היינו הך, אחדות צרופה ובלתי גשמית לחלוטין. והואיל וה' ברא את העולם ברצונו, הוא משגיח עליו, ויש דין ויש דיין. לא כסוברים שהעולם הוא התפתחות טבעית מאיליה, ושאין אדון לעולם, ולא כאותם הסוברים שיש אדון לעולם, אך אינו משגיח על עולמו, אלא עולם כמנהגו נוהג, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולית דין ולית דיין.

לכן ה' ציווה את בני עמנו, לשבות ממלאכה ביום השביעי, בכל יום שביעי, זכר למעשה בראשית, כדי לידע ולהודיע שיש בורא לעולם, שבראו ברצונו ומשגיח עליו, ויש דין ויש דיין. ואנו יודעים שהמחלל שבת מות יומת ודינו בסקילה, אם חילל השבת בעדים והתראה. ואם חילל במזיד, בלי התראה, נפשו תיכרת לעולמים. כי הוא מתכחש לאמונה היהודית הזו, שהיא הסוד, והיא היסוד, לייחוד האדם וייעודו, לייחוד עמנו, כעם ה', ולייעודו, לתכן עולם במלכות שדי.

משום כך רבינו כתב במו"נ, ח"ג, מג, שמלבד ערך המנוחה שיש בשבת, יש בשמירת השבת השרשת ההשקפה רבת הערך מאוד לדורות, והיא הדעה בחדוש העולם".

וכתב הגר"י קאפח ז"ל, שם, הערה 1, "כי אי האמונה בחדוש העולם סכנתה מרובה, כי היא כפירה בתורה ויציאה מכלל הדת היהודית".

והוא שאב דבריו מדברי רבינו, במו"נ, ח"ב, כז, שם כתב רבינו דברים ברורים: "כי הדעה בחידוש העולם היא יסוד כל התורה בהחלט".

כי אם לא מאמינים בחידוש העולם וחושבים שהעולם פועל רק מכח חוקי טבע, בלי רצון אלקי. ואם חושבים שגם האדם, שהוא חלק מן הבריאה, הוא מתוכנת, ואין לו בחירה חופשית, הרי שאין מקום לצוות אדם מתוכנת, כפי שאין מצווים לא להרים, ולא לצמחים, ולא לבעלי חיים, ואין מקום לשכר ועונש, ואין מקום לנסים. ואין ייחוד לאדם, "נמשל כבהמות נדמו", ואין לו ייעוד, וסופו הוא במיתתו, כי אין עולם הבא, וחיי האדם עלי אדמות הם הבל וחסרי תוכן ומשמעות. אבל "עם הדעה בחידוש העולם יהיו כל הנסים אפשריים, ותהיה התורה אפשרית" (מו"נ, שם, ח"ב, כה).

יש לציין שרבינו כתב דברים ברורים יותר במו"נ, ח"ב, לא. רבינו כתב שם, שלא בכדי הציווי על השבת הוא דיבר שלישי, בעשרת הדיברות, אחרי הדיבר על מציאות ה', ועל ייחודו (כולל הדיבר שלא להשבע בשם אלהים אחרים, כי גם דיבר זה קשור לדיבר על ייחוד ה'). כי שמירת השבת ע"י הכלל, היא פרסום על קדושת השבת וחידוש העולם. כלומר שה' ברא עולמו בששת ימים, וביום השביעי שבת ומשגיח בעולמו, ולכן הוא ריחם על אבותינו והוציאם ממצרים. ומשום כך איסור השבת הוא חמור ועונשו סקילה.

ולכן המחלל שבת בפרהסיא, הוא כעובד עבודה זרה. כי הוא כאילו מכריז לרבים ואומר, שאין בורא לעולם, ואין השגחה, ואין מצווה, ואין דין ואין דיין, ואם כן, הוא כגוי לכל דבר.

ד. הבריאה זועקת יש בורא – המן והסמבטיון

אליבא דאמת, די להתבונן בבריאה, וכבר המתבונן רואה שכולה נבראה בחכמה, כל נברא ונברא הוא בריאה מופלאה. הקשר בין הנבראים והיחס ביניהם, והבטחת קיומם כל אלה מעוררים השתאות והתפעלות. כפי שדוד המלך הרבה לשבח ולזמר על זאת במזמורי תהלים. כך שהמתבונן בבריאה מגיע למסקנה האמונית, יש בורא לבריאה ומשגיח עליה, בחכמה, בחן, בחסד וברחמים.

אולם לכל אלה שקשה להם להתבונן בבריאה של כל יום, ולגלות את נסיה הנסתרים, בכל עת ובכל מקום, ולעמוד על חכמת הבורא ועל רוב חסדיו, ועל גבורותיו, נביאי דורות סייעו להם לידע שיש ה' בורא, ושהוא משגיח על עולמו, בכך שהתרו מראש על התרחשות קטסטרופות, ועל התרחשות נסים ונפלאות, והתראותיהם ונבואותיהם התקיימו. כך היה במבול, וכך היה בסדום ועמורה. וכך היה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, ובמדבר ועוד ועוד. כך שרק אדם אטום לב, וערל אזניים ועיוור בעיניו, ובעיני שכלו, שהוא לא מגלה מן הבריאה ומהמתרחש בה, את הבורא, המשגיח בעולמו. וכבר הזהירה תורה את עמנו, שהתנתקותנו מתורת ה' תמיט עלינו עונשים נוראים, גלויות וחורבן.

וכך היות והתורה צפתה את האפשרות, שחרף הצרות שתהיינה, למרות שניתנו עליהן אתראות מראש, שיימצאו כופרים שיאמרו, שהן מקריות,וכי זהו טבעו של עולם. וה' הזהיר שאם ימשיכו להתעלם מאזהרות התורה, ומאזהרות ה', ויאמרו שהכל מקרה, שאז ה' יתנהג עמנו, חלילה, בחמת קרי, ועונשינו, חלילה, ירבו ויגדלו, ה' יצילנו.

אולם מעבר לכל הנ"ל, נס גדול עשה עמנו הקב"ה, במדבר, נס ממושך מאוד, ארבעים שנה, נס שרבינו הגדירו במו"נ, ח"ג, נ, "מן הפלאים שבתורה, ואף מן הגדולים שבהם, שהיית ישראל במדבר ארבעים שנה, ומציאות המן שם בכל יום". ויש לזכור שהמן היה יורד מן השמים, מנה לכל נפש, וביום הששי ירד כפול, גם לצורך השבת, ובשבתות הוא לא ירד.כלום יש הוכחה חזקה יותר מזו על מציאות ה' המשגיח בעולמו ובקדושת השבת?! וכמו שכתב רס"ג בספרו אמונות ודעות, הקדמה, עמ' כא, "ענין אות המן המופלאה שבכל האותות, לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד,כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם במספרים קרוב לשני מליון אדם, במשך ארבעים שנה, מלא דבר, כי אם ממזון מחודש שחידשו הבורא להם באויר". עיין גם כוזרי, המאמר הראשון, פ.

אין פלא, שבמכילתא דר' ישמעאל (יתרו), על הפסוק "ויברך ה' את יום השביעי ויקדשהו" דרשו חז"ל: "בירכו במן (=שירד בימי ששי מנה כפולה גם לצורך השבת, שבו לא ירד מן כלל). וקידשו במן (=שלא ירד מן בשבת כלל)".

אין פלא שה' ציווה לשמר לדורות מן בצנצנת.

ובאמת, שכל אדם יכול לשאול, ובצדק, מה יום מיומים, מה נשתנה יום השבת, משאר ימות השבוע? הרי בטבע אין הבדל בין יום השבת לשאר ימות השבוע? וכבר שאל שאלה זו טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, והשיב לו, סמבטיון יוכיח, סנהדרין, סה, ב, ופירש"י שם, "נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבוע שוטף והולך,וביום השבת שוקע ונח". והוא על פי דברי ב"ר, יא, ו, והרמב"ן, דברים, לב, טו, הביא בשם הרד"ק, בראשית, ב, ג, ששם הנהר סבתיון, סבת (=שבת בערבית), ששובת ביום השבת, עיין על כל הנ"ל, בספרי, התורה והליכות עמנו, ח"א, פרשת בשלח, פרשת המן והלכות שבת, עמ' קנ, שהרי חז"ל קבעו הלכות ומנהגים על בסיס עניין המן, לחם משנה ועוד.

יש לציין שהרד"ק, שם, גם סיפר בשם מספרי חידושי העולם, "כי יש דג אחד בים, שאינו שוחה ביום השבת, והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע", ולאחר שהתייחס לעניין הסבתיון ולמן, שכולם מוכיחים שה' קידש וייחד את יום השביעי, והרד"ק סיכם וכתב: "הנה כי האל יתברך שם בבריאותיו, אות ליום השבת, כדי שידעו בני העולם חידוש העולם".

ה. וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג) – אז תתענג על ה' (שם, יד) בעולם הבא

התורה ציוותה אותנו: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת", שמות, לא, טז. לכאורה שני דברים: שמירה ועשייה. השמירה היא הזהירות שלא לעשות ביום השבת כל מלאכה, "שמור את יום השבת לקדשו". והעשייה, מה היא? כי שביתה אינה עשייה, ראב"ע, שם.

בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל, שם, נאמר: "למעבד תפנוקי שבתא", כלומר להכין תפנוקים לשבת. ואכן הראב"ע, שם, כתב, להכין המאכל מע"ש. וכן כתב רבינו בחיי שם, להכין צרכי השבת, ולהכין מנה יפה לשבת. ובאמת שיש מצוה מדברי הנביא, "וקראת לשבת עונג", שיש להתענג בשבת. אבל יסודה של עשייה זו היא בקידוש השבת, בדברים שהוא מצווה מן התורה, "זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו בדברים" (הרמב"ם, סה"מ, עשין, קנה).

אלא שהשאלה נשאלת ומיד, מה טעם יש להתענג בשבת. וכי בתאוות הגוף אנו עוסקים. הרי די לנו במה שלא נעשה כל מלאכה, כדי להודות שיש בורא לבריאה, ושהוא משגיח על ברואיו, ושיש דין ויש דיין. כלום האכילה והשתייה והעונג מעצימה אמונה זו? ואם כן, כיצד?

אכן לא די לו לאדם שיזהר שלא לעבור על ציווי ה'. עליו לעשות בקום ועשה את מצוות ה', כדי שיזכך נפשו וידבק בצור העולמים ויזכה לחיי העולם הבא, שהם חיי האמת והנצח. כי חיים אלה הם תכלית האדם, והם העונג האמתי לנשמת האדם הצדיק, שהתדבק בה'.

כך יוצא, אפוא, שמי ששומר את השבת מלחללו, סולל לו הדרך להיות צדיק בן העולם הבא, ע"י שמכיר במי שאמר והיה העולם, ירא ממנו, ומשתדל לאהבו. אך הציווי לקדש את השבת ולהתענג בה, נועד לצרוב בתודעתו את התכלית האמתית של עבודת ה' יתברך, והיא חיי העולם הבא.

וכמו שה' ברא את העולם בששת ימים, וביום השביעי שבת (וכביכול) וינפש, כך האדם הצדיק, הדבק בשם, יש לו בחייו, בעולם הזה, מעין ששת ימי המעשה, עשיית מצוות, זהירות מן העבירות ועשיית מצוות, וביום השבת כשישבתו כוחות הגוף, "וינפש", יזכה שנשמתו תחיה חיי אמת ונצח, ויתענג על ה', בהשגתו את ה'. ולכן כתב הספורנו, שם, "לעשות את השבת, ביום שכולו שבת", כלומר מי ששומר את השבת כהלכתה, הוא יזכה לעשות (=לחיות חיי אמת ונצח ביום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים). וכן כתב הכלי יקר, שם, שהעושה את השבת מכוון לשכר בעולם הבא, שעליו נאמר, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ועיין אברבנאל, שמות, פרק יב.

וכבר שנו במשנה, תמיד, ו, ז, השירים שהיו הלוויים שרים במקדש, בכל יום שיר. ועל השיר ששרו ביום השבת, שנו: "בשבת היו אומרין, מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, לעולם שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים".

הנה כי כן, יום השבת הוא אות שיש תכלית לאדם שיזכה לזכך נפשו בעולם הזה, כדי שיזכה לעולם (=הבא), שכולו שבת (=אין פעילות גופנית) מנוחה לחיי העולמים (=ה'). השווה רקאנטי ויקרא, כה, א, רבינו בחיי, בראשית, ב, ג, ותורת האדם, שער הגמול, ד"ה ועוד מצינו, תורת המנחה, פרשת ויקהל, דרשה לא, עמ' 326 ד"ה ביום הששי ועוד רבים.

הנה כי כן, חז"ל קבעו שיש להתענג ביום השבת וקבעו שיאכל האדם לפחות שלוש סעודות. ואמרו בגמרא, שבת, קיח, א, "שכל המקיים שלוש סעודות בשבת, ניצול משלוש פורעניות", מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום, וממלחמת גוג ומגוג.

כבר מדברים אלו של חז"ל, אנו למדים, שעונג שבת, חלילה, אינו תאוות בשרים, לא באלה חלק יעקב, אלא הוא התרוממות באהבת ה', דבר שיגרום לכך שהאדם יהיה מושגח בהשגחה פרטית, וינצל מן הפורענוית.

אבל יותר מכך, שעל עונג שבת זה, שכאמור הוא ביטוי לאהבת ה', ולהידבקות בו, הבטיחו חז"ל, שבת, קיח, א: "אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך".

ותמצית דברים אלו כתב רבינו הרמב"ם, שבת, ל, טו, "וכל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כוחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה' דיבר".

הנה כי כן, מובטח לשומרי שבת כהלכתה, לרבות עונג שבת כהלכה (לא רק שמירתה שלא יעבור עבירות), שכר בעוה"ז ובעוה"ב. וכפי שפירשנו דברי חז"ל לעיל, שהשומר שבת כהלכתה באהבה, הוא יהא מושגח מן הפורענויות בעוה"ז ויזכה לחיי האמת והנצח בעולם הבא, שהם עונג לנשמות האדם.

ו. חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה

עתה נבין מדוע השבת החמורה ביותר נדחית למען הצלת החיים. חז"ל אמרו שיש לחלל על החולה המסוכן שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה (שבת, קנא, ב; יומא, פה, ד, הרמב"ם, ממרים, ב, ח). ואליבא דאמת, שמחללים עליו שבת, גם אם יחיה לשעה, ולא יספיק לשמור שבתות הרבה, וכן שיש באמירה זו מעין "הפרתה היא קיומה". אבל דומה שניתן לומר שמאחר והשבת היא היא המזכירה לנו שנבראנו בצלם אלקים, ושניתנה לנו בחירה חופשית, וניתנה לנו תורה שתאיר דרכנו, ומאחר ויש לנו ייחוד, ויש לנו ייעוד, חיי האמת והנצח בעולם הבא, הרי שיש לחלל את השבת הקדושה, למען החיים שהם קדושים, גם לחיי שעה, כי יש קונה עולמו (=עולם הבא) בשעה אחת, ויש לאדם אתגר לזכך נפשו ולזכות בחיי העולם הבא, הרי שיש קשר ענייני מהותי בדרשה זו בין חילול שבת למען הצלת החיים לבין המשמעות של הסיפא של הדרשה, כדי שישמור שבתות הרבה, ויהיה בן העולם הבא שזהו ייעודו.

סיכום

הראינו לדעת, שהשבת והאמונה בה', הן כרוכות זו בזו. השבת נועדה לכך שידעו הכל שיש בורא לבריאה, ויש משגיח בעולמו, הוא ה' אחד, ושיש דין ויש דיין. יש שכר ויש עונש, יש טבע ויש נסים, כי אין החיים מקרה, ולא רק טבע. ושיזכרו שהאדם נברא בצלם אלקים, ויש לו בחירה וניתנה לו תורה, ושייעודו שיהיה בן העולם הבא כמלאך, ויתענג מידיעת ה'. כך יוצא, שהשבת ניתנה רק לישראל, כי הם נתקדשו ע"י התורה בכלל וע"י השבת בפרט, כדי לפרסם קדושת ה' יתברך בעולם.

וכן שיש לאדם תכלית שיזכך את נפשו, ויזכה לחיי העולם האמת והנצח, והוא העונג האמתי שצפון ליראי ה' ולאוהבי שמו.

השבת היא קדושה ומיוחדת, וישראל הם שנצטוו עליה, ובכך הם נתקדשו והם מקדשים את ה' ומגדלים את שמו יתברך. נקדישך ונעריצך, יתגדל ויתקדש שמיה רבה.