יום ירושלים! למשמעותה של ירושלים כעיר הצדק קריה נאמנה

הביטוי יום ירושלים מזכיר לנו את ירושלים של יום יום. ירושלים אינה משה מתודעתנו יום יום. אנו מתפללים לשיבת השכינה לירושלים בכל תפילת שמונה עשרה, אנו מברכים בברכה השלישית בברכת המזון ברכה מיוחדת לבניין ירושלים, כך שעבורנו ירושלים הנה ירושלים של יום יום מאחר שירושלים היא הורתנו ולידתנו והיא גם ייעודנו.

ירושלים עיר של צדק ומשפט

הנביא הושע קובע, כי לעתיד לבוא הקב"ה יארש לו את ישראל "בצדק ובמשפט".[1] הנביא ישעיה פונה אל ירושלים וקובע, כי לעתיד לבוא "...אשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".[2] מדברי הנביא משמע, כי ירושלים היתה מאז ומעולם עיר הצדק אלא שבעזרת ה', כשישובו שופטינו כבראשונה, אז ירושלים תיקרא שוב עיר הצדק קריה נאמנה.

בבואנו לבחון מאימתי נעשתה ירושלים עיר הצדק, נראה שעוד טרם היותנו לגוי כבר היתה ירושלים עיר הצדק. מהפסוק "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון".[3] למדנו שמלך ירושלים - עוד בטרם נקראה ירושלים - כונה מלכי צדק. במדרש נאמר כי ירושלים הנה "מקום שמצדיק את יושביו",[4] כלומר זהו מקום אשר עושה את בני האדם לצדיקים, זהו מקומו הטבעי של הצדק.

אין פירושו של דבר שמקום זה הוא סגולי לצדק, באופן כזה שלא ייתכן שיהיה בו רשע. "יצר לב האדם רע מנעוריו" אפילו במקום שיש בו סגולות מיוחדות לצדק, וגם שם, באמצעות יצרו הרע, בכוחו של האדם להביא את הרשע אל מקום הצדק, וכבר היו דברים מעולם. אולם אין זה אומר שירושלים מקדמת דנא לא היתה מוכנה להיות עיר הצדק, ירושלים היתה עיר הצדק ובעזרת ה' גם תהיה עיר הצדק.

ואכן בירושלים פעלה המערכת המשפטית העליונה של העם היהודי, ובשל מערכת זו נתייחדה ירושלים כעיר הצדק. בית הדין הגדול ישב אך ורק בירושלים דווקא בלשכת הגזית בתוככי המקדש. ולא עוד אלא את עיקר כוחו שאב בעת שבתו בלשכת הגזית, בעזרת ישראל, סמוך למזבח החיצון ומולו. רק במקום זה מקבל בית הדין הגדול את מלוא סמכויותיו.

לא הרחק ממקום מושבה של סנהדרין הגדולה, בשערי העזרה, ישבה סנהדרין קטנה. סנהדרין קטנה נוספת ישבה בהר הבית. מבנה זה תרם לכך שהר הבית היה מרופד במוסדות השיפוט העליונים ביותר בנוסף לבתי הדין הרבים שפזורים היו ברחבי ירושלים. הגמרא מספרת על שלש מאות תשעים וארבעה בתי דין שהיו בירושלים.[5] ייתכן שמספר זה הוא על דרך ההגזמה, אך בכל אופן ניתן לראות מדברים אלו שבירושלים נעשה מאמץ גדול מאוד לעשות משפט וצדק לכל דורש.

מוסדות השיפוט הנעלים והגדולים ביותר, סנהדרין קטנה בהר הבית, סנהדרין קטנה בפתח העזרה וסנהדרין גדולה היושבת בלשכת הגזית ובתי הדין לרוב שהיו פזורים בירושלים - אפשרו לעשות משפט וצדק לכול. עשיית צדק התאפשרה בירושלים לא רק בשל זמינותם של בתי הדין רבים שהיו בה, אלא בעיקר משום שירושלים כעיר הצדק והמשפט, הנה יסוד גדול מאוד באמונת ישראל. בגין יסוד זה זוכה ירושלים לאותה תכונה, לאותה סגולה ולאותו ייעוד להיות עיר הצדק והמשפט.

יסוד המשפט הישראלי - שלוחי דרחמנא

כידוע, הסמכות העליונה הגדולה, האחראית והקשה ביותר שיש לדיינים היא הסמכות לדון בדיני נפשות. תורת ישראל אוסרת על האדם לפגוע בגופו או בבריאותו, וכל שכן על נטילת נפשו. חיי האדם אינם מסורים לו. האדם נברא בצלם אלקים וחייו ניתנו לו מידי הבורא על מנת לעובדו יתברך. על כן מוזר הדבר שאדם אשר נברא בצלם, יפסוק להוציא להורג אדם אחר. לכאורה דבר זה זר הוא לתורת ישראל, אלא שבאמת אין הדברים כך. במערכת המשפט הישראלית ישנו יסוד גדול מאוד: העם היהודי מצהיר שכל משפטיו הנם תורה שמימית. אנו בנים לבורא עולם, "בנים אתם לד' אלקיכם".[6] כל מה שאנו עוסקים בו, נעשה בשליחות בורא עולם, אלא שבענייני נטילת נשמה, שהוא דבר חמור ואחראי, לא יעלה על הדעת שנסתפק בתודעה זו ובהצהרה זו בלבד. מערכת המשפט השמימית מחדירה לתודעתם של הדיינים, שבשעה שהם פוסקים פסק דין מוות, אין הם עושים זאת מכוחם, אלא רק מכוח היותם שלוחי דרחמנא. לשם כך יש צורך שאותם הדיינים הגוזרים פסק דין מוות ישבו לנוכח המזבח ובסמוך לו: "מעם מזבחי תקחנו למות".[7]

כשהסנהדרין יושבת ליד המזבח, כשהיא רואה כהן מקריב על גבי המזבח, אז ורק אז יש לה את הסמכות לפסוק פסק דין מוות וגם זאת רק לאחר חקירות ודרישות מרובות ועל פי עדים כשרים. מערכת זו הנה כה קפדנית, עד שלאורה יכולים אנו להבין היטב את דברי התנא האומר ש"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית" ואת דברי ר' טרפון ור' עקיבא האומרים "אילו אנו היינו בסנהדרין, לא היינו גוזרים דין מוות כלל וכלל" ואת דברי רבן שמעון בן גמליאל האומר ש"אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".[8]

מכאן ברור מעל לכל ספק, כי דייני ישראל הדנים מתוך תודעה זו ובתוך מערכת שכזו, עוסקים בדיני נפשות בתחושה של יראה ופחד. לא ייתכן, שהעיסוק בדיני נפשות לא יעשה בלב לבו של המקדש. מן הרגע שיתרחקו הדיינים מלב לבו של המקדש, מטבור אגן הסהר, מטבורו של עולם, מאמצעו של המקדש, מאגן הסהר, אותו סהר, אותו בית דין שיושבים כחצי גורן עגולה,[9] שיושבים בו כמו סהר ומגינים על העולם[10] דיניהם אינם דין. אם אינם יושבים בטבורו של עולם, אם אינם יושבים בסמוך למזבח, אם אינם רואים את עבודת בית המקדש - אסור להם לדון דיני נפשות.

בכל מקרה דייני ישראל פועלים מכוח היותם שלוחי דרחמנא, אך בעת עיסוקם בדיני נפשות יש צורך להעלות תודעה זו מעבר למישור הפורמלי בלבד. יש צורך להפוך עניין זה של שלוחי דרחמנא לעניין מהותי ורב תוכני. ולכן משרבו רצחנים בישראל, ארבעים שנה קודם שחרב הבית, גלתה סנהדרין גדולה מלשכת הגזית אל החנויות.[11] החנויות לא היו רחוקות מבית המקדש, אך העובדה שהסנהדרין לא ישבה לנוכח המזבח, מנעה מהם

לדון דיני נפשות, כדי שח"ו לא ייכשלו בדבר הקשה של נטילת נשמה של אדם מישראל.

כאמור, אין להסתפק בתודעה בלבד. חכמי הסנהדרין זקוקים לראות את המקום שממנו נוצר האדם הראשון, את מקום הכפרה. עלינו לדעת ולהשריש את תפיסת העולם האמונית שהאדם נברא על ידי בורא עולם, שהאדם מיועד לעבוד את בורא עולם ושהקב"ה יודע כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן ניתן לאדם מזבח לכפרה והוכנו לו דרכי תשובה שבהם יוכל לתקן את מעשיו.

רק אם נשקיף על יסוד זה בשלמותו, נוכל לקיים מערכות משפט אמיתיות. אולם אם האדם משוחרר מכל מקום שמימי, אם תורת כל אדם תהיה בידו, ובמיוחד בדברים גורליים, בדברים הרי גורל, מי הוא זה שיוכל לשאת על כתפיו ולחרוץ משפט בדיני נפשות, בדיני אומה, בזהותה של אומה. מתורת ישראל למדנו שרק האמונה שאנו פועלים כשלוחי דרחמנא על פי תורתנו הקדושה מאפשרת לנו לשפוט בצדק.

אמנם גם במערכת משפטית שכזו יכולים להיות חילוקי דעות, אך העובדה שישנו מקור משותף, והעובדה שאנו משתדלים ככל האפשר לקבל סייעתא דשמיא מרחיקות מאתנו את האפשרות לטעות ח"ו. משום כך כשאנחנו מדברים על ירושלים כעיר הצדק, היסוד הגדול ביותר שיש בה הוא האמונה היהודית, שהיא הורתו ולידתו של האדם באשר הוא אדם. האדם נוצר שם מאדמת המקום, ויש לו הזדמנות ויש לו שם תנאים לכפר על חטאיו. "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך".[12] למרות הכל, זקוק האדם למקום אשר בו שמים וארץ נושקים אהדדי, אשר בו יראה בני אדם שמיוחדים להתקדש ולהיטהר ואינם פנויים לעמל החיים, אלא כל כולם קודש לקדושה; למקום שהוא רואה את הכהנים אשר נחשבים כמלאכי ה'. וברור מעל לכל ספק, בשעה שהאדם מגיע למקום כזה ורואה את הכהנים שהתקדשו ויועדו לקדושת החיים, ורואה היאך האדם אשר "מותר האדם מן הבהמה אין, לבד הנשמה הטהורה", ורואה כיצד החלק הבהמי שבלא הנשמה הטהורה מובל אלי מזבח ונזבח - הוא מכיר, שכל ייעודו הוא לזבוח את יצריו הבהמיים. ואם אכן באמת יקריב את יצריו הבהמיים, יזכה להיות קרבן, יתקרב לבורא עולם.

בין הכרת מלכי צדק והכרת אברהם את ירושלים

מקום המקדש וכל מערכות הקרבנות וכל אנשי הקודש הפועלים בקרבו הם סגולה גדולה מאוד להתעלות ביראת שמים לכל מי שנמצא שם. אם האדם הולך מתוך מגמה לראות בנועם ה' ומכשיר את עצמו להיראות, יש לו הסיכוי להיות שלם, לזכות בשלמות. זהו חידושו של אברהם אבינו, אחרי מלכי צדק. מלכי צדק דיבר שזהו מקום של שלמות, ולא הכיר את הרעיון הגדול של המקדש כמקדש; הוא הכיר את המסורת העתיקה, שאכן באמת זהו מקום לידתו של האדם, יצירתו של האדם, ואמונה זו דייה לסייע אפילו למלכי צדק להגיע לבסיס החשוב של צדק, שוויון בקרב בני אדם. כי האדם, כל אדם באשר הוא אדם, הוא יציר כפיו של בורא עולם, וזה כבר תנן לו את מלוא הכוח שאכן הוא יחתור לצדק. ברם זו היתה נחלתם של יחידים, בא אברהם אבינו, אב המון גויים, והניח יסוד לאומה, ממלכת כהנים וגוי קדוש - יצחק הנעקד והאבא העוקד - למסור את נפשם למען קדושת החיים. אומה זו ראויה שמקדש ייבנה בתוכה, ועם מכשיר אדיר כזה שנקרא מקדש, האפשרות של שלמות פתוחה לרבים, לא רק למלכי צדק, אלא יראה, יראה ויעלה לירושלים ויגיע לשלמות.

ברור מעל לכל ספק, שזוהי אומה אשר צריכה לקבל על עצמה אורחות חיים מדוקדקות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. משום כך החידוש הגדול של אברהם אבינו הוא שעם ישראל בכללותו מקיים אורחות צדק לא רק במקדש, אלא בכל מקום. הדינים שבין אדם לחברו לא נועדו רק כשבני אדם מסתכסכים ומגיעים לבית משפט, אלא זה צווי המונע מהאדם שלא להזיק את הזולת, ויש איסורים בדבר הזה. משום כך אין צל של ספק, שעם ישראל אשר הביא את המקדש לעולם, הוא עם שחרת על דגלו, שאכן באמת ההכרה הבסיסית שכולנו בנים לבורא עולם, ההכרה הבסיסית הזאת תלווה אותנו בכל עת ובכל שעה ובכל מקום, והיא תנחה אותנו כיצד לחיות בדרגה מוסרית גבוהה ובדרגה של שוויון גדול מאוד - זהו המיוחד את עם ישראל.

ירושלים - מקור השלום

מכאן נבין את הרעיון הגדול של השלום עלי אדמות. דווקא מפני שירושלים היא מקום הורתו ולידתו של האדם אשר נברא בצלם אלוהים, תצא ממנה הבשורה של שלום לכלל האנושות, "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות".[13] כי הרעיון היהודי הוא פשוט, כולם באמת נבראו על ידי בורא עולם, ועליהם להכיר בבורא עולם ובתורתו. לפי שעה עמנו מכיר בתורתו, לעתיד לבוא בע"ה יכירו גם רבים מבין גויי הארץ בתורתו. צאו וראו כמה לחמה היהדות נגד העבדות, ולא היה מי שיצטרף אליה, והיום רבים מצטרפים למאבק נגד העבדות ועדיין לא הגיעו לקרסוליה של היהדות בכל הרעיונות הגדולים של העבדות. כמו כן רעיון השבת ועוד רעיונות כאלה וכאלה. כך יוצא אפוא שחזון היהדות, שאכן האדם נברא בצלם אלוקים, הוא אשר מכתיב לנו את כל נורמות המוסר ואת כל נורמות השוויון, שהם הבסיס לצדק לנחלת העתיד. משום כך אמרו חז"ל: "תנו רבנן, צדק צדק תרדוף, הלוך אחרי רבי אליעזר ללוד, הלך אחרי רבי עקיבא לבני ברק",[14] כי יש מצוה לילך אחרי בית דין יפה,

אך מעל לכול הלוך "אחר חכמים ללשכת הגזית". בכל דור ודור אנו מצווים ללכת אחרי בית דין יפה, ואחרי הגלות והחורבן צריכים אנו לחפש אותם בכל המקומות שהם נמצאים, גם אחרי רבי מתיה לרומי; אבל כשלשכת הגזית יושבת בסנהדרין, יושבת במקדש, שם זה צדק, שם לא צריכים לחפש, כי לא ייתכן שדייני בית דין הגדול היושבים במקדש לנוכח המזבח, לא יקרינו מאותה הקדושה, ויבטיחו את מערכות הצדק; והראיה הגדולה ביותר שהגלו את עצמם לחנויות, רק משום שהרגישו שאכן העוצמה הרוחנית הולכת ומתדלדלת באומה.

על כן אם רוצים שהקב"ה יקיים "וארשתיך לי בצדק ובמשפט",[15] עלינו להתחיל לפתח את מערכות הצדק על מנת שנזכה לאותו חזון. חייבים אנו לצאת בקריאה גדולה לכל שלומי אמוני ישראל, להתחיל ללכת ולהתדיין בדיני תורה אצל דיינים מוסמכים שלמדו. חובה על ראשי מועצות דתיות ורבנים מקומיים לייסד בכל מקום ומקום בתי דין מוסמכים וחובתנו כציבור וכמחנכים להנחיל את היסוד הגדול הזה של דיני ממונות על פי דין תורה. וכבר היום במסגרת החינוך הממלכתי דתי ישנן מערכות שבהן באים רבני בתי הספר להשתלם בעניין זה של דיני ממונות, כדי שילמדו את הילדים את חובתם לקיים את דיני ממונות על פי אורחות הצדק, על פי דיני הצדק של משפט התורה. נכין אותם, ואת עצמנו לקראת היום הגדול שנזכה באמת ל"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". יש צורך באתערותא דלתתא, כדי שנקבל אתערותא דלעילא. נתחיל בהנהגות של צדק גם מחוץ לבית משפט בחיי היום יום, ואם נזקק לבית משפט נפנה לבתי דין שדנים על פי דין תורה. אם נקיים "צדק צדק תרדוף", או אז נזכה ל"ואשיבה שופטיך כבראשונה", אז ייקרא לנו "עיר הצדק קריה נאמנה".

[1] הושע ב, כא.

[2] ישעיה א, כו.

[3] בראשית יד, יח.

[4] בראשית רבה, מג, ד"ה ומלכי.

[5] כתובות קא, ע"א.

[6] דברים יד, א.

[7] שמות כא, יד.

[8] מכות א, י.

[9] סנהדרין ד, ג.

[10] סנהדרין לז, ע"א.

[11] ראה: שבת טו ע"א; ראש השנה לא, ע"א; סוטה מז, ע"ב.

[12] שמות כ, כא.

[13] ישעיה ב, ד.

[14] סנהדרין לב, ע"ב.

[15] הושע ב, כא.