קבורת רשע בסמוך לצדיק?

העיתונות החילונית הוזעקה בגלל מקרה קיצוני בו כמה בני משפחה חרדים חפרו באישון לילה את עצמותיו של קרובם שנפטר לפני שמונה שנים והעבירו אותו לחלקת קבר אחרת - זאת מאחר שלצדו נקברו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. לטענת בני המשפחה, בכירי הרבנים מכל המגזרים אישרו את המהלך מבחינה הלכתית, אם כי לא כהוראה גורפת.

הרה"ג רצון ערוסי מביא בפני הגולשים מאמר מקיף העוסק במקורות היהדות בעניין זה. האם נכון עשו הלכה למעשה?

א. הרמב"ם השמיט את איסור קבורת רשע ע"י צדיק

ההלכה "אין קוברין רשע אצל צדיק, אפילו רשע חמור אצל רשע קל. וכן אין קוברים צדיק וכשר ובינוני[1] אצל חסיד מופלג - אבל קוברים בעל תשובה אצל צדיק גמור" מובאת בשו"ע יו"ד שסב, ה, ויש לה - כפי שנראה להלן מקורות וסימוכין בדברי חז"ל. פלא הדבר שהרמב"ם לא פסק כן, לא זכר דבר וחצי דבר מכל זה.
הפסק היחיד שקרוב לדבר, הוא פסקו בהל' סנהדרין –
כל הרוגי בי"ד אין קוברין אותן בקברי אבותיהם בכלל ישראל. אלא שני קברות מתקנין להן בית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין. ודבר זה הלכה מפי השמועה.
ובהל' אבל א, ט, בנוגע להרוגי בית דין, ש"אין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר", הלכה זו אינה מובאת בשו"ע, כיון שכל הנוגע להרוגי בי"ד אינו נוגע לזמננו, אלא הוא הלכתא למשיחא, שהשו"ע אינו עוסק בה.

ב. מחלוקת בחז"ל אם קיים איסור קבירת רשע ליד צדיק

מקור ההלכה, שאין קוברים צדיק אצל רשע הוא בתלמוד בבלי סנהדרין מז, א, המשנה שם דנה בקבורת הרוגי בי"ד:
ולא היו קוברים אותם [=את הרוגי בי"ד] בקברות אבותיהם, אלא שתי קבורות היו מתקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.
בתוספתא (ט, ג) הובא לאחר מכן: "וכן דוד הוא אומר 'אל תאסוף עם חטאים נפשי" הפסוק לקוח מתהלים כו, ט, ומאלף לקרוא כמה פסוקים שבסביבתו:
לדוד: שופטני ה' כי אני בתומי הלכתי... בחנני ה' ונסני... לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלים לא אבוא. שנאתי קהל מרעים, ועם רשעים לא אשב. ארחץ בנקיון כפי... אל תאסוף עם חטאים נפשי, ועם אנשי דמים חיי... ואני בתומי אלך, פדני וחנני. רגלי עמדה במישור, במקהלים אברך ה'.

אולם בגמרא, לאחר ששאלו "וכל כך למה" ייחדו בית קברות לנסקלים ולנשרפים לחוד, ולנהרגים ולנחנקים לחוד, השיבו:
לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר ר' אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? שנאמר: "ויהי הם קוברים איש, והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע, ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו".
הלימוד מפסוק זה (במלכים ב יג, כא) מתבסס על שתי הנחות:

א. אותו איש שנקבר בקבר אלישע היה רשע, ולא ראוי היה להיקבר סמוך לנביא.
ב. תחייתו וקימתו על רגליו היו כדי שלא ייקבר על יד הנביא.

באשר להנחה השניה מתקיים דיון בגמרא. לדעת רב פפא, היה זה כדי לקיים את בקשתו של אלישע מאליהו רבו "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (שם ב, ט): וכיון שאליהו החיה אדם אחד - את כן הצרפית, הרי שאלישע צריך להחיות שנים, והם: בן השונמית, ואותו איש שנגע בעצמותיו בקברו. לדעת רב פפא, איפוא, אין מכאן לאיסור לקבור רשע ליד צדיק. לפי הפירוש עיון-יעקב של עין-יעקב ריש מס' סוטה, גם ריש לקיש סבור כרב פפא.
התשובה לרב פפא ניתנת בסוגיא בחולין ז, ב ע"י אביי, ולדבריו לא יתכן שבאותו האיש נתקיימה בקשת אלישע מאליהו, כיון שלפי הברייתא אותו איש "על רגליו עמד, ולביתו לא הלך". לפי התנא של ברייתא זו נתקיימה בקשת אלישע, כמו שאומר ר' יוחנן, בריפויו של נעמן מצרעתו, שכן המצורע חשוב כמת.

מעתה, אביי וגם התנא של הברייתא - הם ודאי סוברים שהחייאת האיש היתה משום שאין קוברים רשע אצל צדיק. ר' יוחנן, שאמר שריפויו של נעמן מצרעתו הוא כהחייאת מת, יתכן שהוא סובר כמותם; אולם יתכן שגם הוא סובר שהחייאת האיש היתה כדי לקיים את בקשת אלישע מאליהו, כיון שלא די בריפויו של נעמן, שכן כדי לקיים את הבקשה צריכה היתה להיות החייאה של שני מתים ממש.

גם ההנחה הראשונה, שאותו איש שנקבר בצידו של אלישע היה רשע, אינה מוסכמת על הכל. בפרקי דרבי אליעזר (לג) מובא שאותו איש צדיק היה, ושלום בן תקהת שמו, שהיה בעלה של חולדה הנביאה (דהי"ב לד, כב). לדברי הרד"ל מדרש זה חולק על הש"ס שלנו, אולם כפי שהראינו לעיל, כבר בסוגיה עצמה מופיעות שתי דעות, ויתכן שבעל הדעה הזו, שאותו איש היה צדיק, הוא רב פפא, ושותפים לו לדעה גם ריש לקיש
(כדברי עיון-יעקב), וכאמור, אולי גם ר' יוחנן.

מסורת אחרת היא, שאותו איש היה רשע, וכדברי המדרש בקהלת רבה (ט, יג) שהיה זה צדקיה בן כנענה, שחי ולא בא "אלא לשעה לפרוש מאותו צדיק" (עי' גם ילקוט שמעוני, ח"א רמז תתכד). דעה זו היא דעתם של ר' אחא בר חנינא (בסוגיית חולין: ר' חמא בר חנינא), אביי, התנא של הברייתא; ואולי גם ר' יוחנן.

שתי מסורות אלו מובאות בפירוש הרד"ק על מלכים ב יג, כא:
מרבותינו ז"ל, כי חיה והוליד בנים. והטעם שחיה - לקיים ברכת אליהו, שנתן לו פי שנים ברוחו. ואליהו החיה מת אחד, והוא החיה שנים: אחד בחייו - בן השונמית; ואחד במותו - זה האיש. ואמרו כי הוליד בן. והאיש הזה היה שלום בן תקות, והוא מגדולי הדור. והיה עושה צדקות בכל יום...
ומהם (=מרז"ל) אמרו שלא חיה אלא שלא יקבר עם אלישע הצדיק. והאיש הזה היה רשע, הדא הוא דכתיב "אל תאסוף עם חטאים נפשי". ודקדקו: ויקם על רגליו - על רגליו עמד, ואל ביתו לא הלך. א"כ לא חיה, כדי שלא יהיה נקבר אצל אלישע. וכאשר יצא מן המערה, מת ונקבר במקום אחר. וברכת פי שניים נתקיימה כשריפא צרעת נעמן, כי המצורע חשוב כמת.

נראה שגם הרמב"ם התייחס לענין זהותו וטיבו של האיש שנקבר לידי אלישע כענין שיש לו מסורות חלוקות ושאין עליו עדות פסוקה. בנו, רבי אברהם, נשאל (שו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' לט):

מה פירוש הכתוב "ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו" - האם חי המת ההוא בקרבת עצמות אדוננו אלישע, כפי שנראה פשוטו של מקרא, או לא? יורנו אדוננו.
התשובה היא:
כן, חי וקם והלך. והנסים אין לפרשם בדרך העברה. אלא כל נס הנזכר בתורה או הנכתב על ידי הנביאים קרה כמו שנאמר. ובא באחד הפירושים, שהמת ההוא אמרו עליו שלא חי, אלא מפני שלא היה ראוי שגוויתו תשאר בקבר אלישע ע"ה, לכבודו של אלישע. ודבר זה אין עליו עדות פסוקה.
הנה כי כן, מבית מדרשו של הרמב"ם יצא שמעשה אלישע ואותו איש "אין עליו עדות פסוקה", ואין איפוא מקור מפורש, שעליו נוכל לבסס את האיסור שאין קוברין רשע אצל צדיק. ולפי"ז נותרה שאלת הגמרא "וכל כך למה" בלי תשובה.

ג. איסור קבירת רשע ע"י צדיק - תוצאה מהמשנה ולא יסבה לה

עד כה יצאנו מן ההנחה שאיסור קבורת הרוגי בי"ד עם אבותיהם לפני שנתאכל הבשר נשען על הלכה עתיקה ומפורסמת שאין קוברין רשע אצל צדיק. אולם הראינו שהלכה זו, שאין קוברים רשע אצל צדיק, אינה מוכרחת. יש אם כן אפשרות להבין את שאלת הגמרא "וכל כך למה"? לא כמתחקה אחר מקורות הדין של קבורת הרוגי מלכות, אלא: כל כך למה טרחה המשנה לתאר את אופן קבורת הרוגי בי"ד? או: כל כך למה טרחו בקבורה כפולה של הרוגי בי"ד? תשובת הגמרא לכך היא: ללמדנו מוסר השכל, שאין קוברין רשע אצל צדיק.
בדברים הללו - שהדין "אין קוברין רשע אצל צדיק" הוא תוצאה מהמשנה, ולא סיבה לה - כתב המאירי (סנהדרין, שם).

ממה שכתבנו במשנה, שלא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם, אתה למד שאין קוברין רשע אצל צדיק. ורמז לדבר: "ויהי הם קוברים איש...".
הרי שלפי המאירי עיקר הלימוד שאין קוברין רשע עם צדיק הוא מן המשנה, והמעשה של אלישע שימש לו לרב חמא בר חנינא[2] רמז בלבד. ואם רמז הוא, הרי שלא באיסור הלכתי עסקינן, אלא בעניין מוסרי. כל המצוי בספרות חז"ל יודע, שלשונות כאלה, כמו בסוגיא זו, הם לשונות דרושים, וממילא רמתם מוסרית בלבד.

ד. מקור החיוב להפרדת הרוגי בי"ד הוא בהלכה למשה מסיני

אם כך, ששאלת הגמ' "וכל כך למה"? לא באה להתחקות אחר מקור הדין שבמשנה, אלא על תוצאותיו של הדין, נשאל אנחנו: מהו אכן המקור להפרדת בתי הקברות של הרוגי בית דין? לכאורה, יש לגמרא תשובה לכך. בהמשך הסוגיה שואלת הגמ': אם כך הדין, שאין קוברין אפילו רשע חמור אצל רשע קל, מדוע חילקו רק בין שתי קבוצות של הרוגי בי"ד - נסקלים ונשפים מזה ונהרגין ונחנקין מזה - "ולתיקון ארבע קברות?" תשובת הגמרא היא: "שני קברות גמרא גמירי לה", ופירש רש"י: "הלכה למשה מסיני", הרי לך שהמקור להפרדת בתי הקברות של הרוגי בית דין הוא הלכה למשה מסיני, ואילולא ההלכה לא היתה נעשית הפרדה כלל.

אלא שניתן לפרש שההלכה למשה מסיני היא להתקין שני בתי קברות ולא ארבעה. על עצם האיסור לקבור את הרוגי בי"ד עם אבותיהם אנו יודעים ממקור אחר, וההלכה למשה מסיני באה לצמצם את האיסור לשני בתי קברות. וכן פירש רש"י על המשנה, סנהדרין מז, א ד"ה שתי קברות: "בגמ' מפרש טעמא, דהלכה למשה מסיני שנים ולא ארבעה".

לכאורה זהו גם הפירוש של הרמב"ם על המשנה בסנהדרין (שם): "ואלו השתי קבורות הלכה גמירי לה, ואין לזה ראיה ולא סמך בכתוב אלא קבלה לבד". כך יוצא שעצם ההפרדה הוא דבר ברור, שיש לו איזשהו מקור; וההלכה למשה מסיני הועילה רק לצמצם את מספר בתי הקברות לשניים, ואם כן, חוזרת השאלה למקומה: מהו המקור לעצם דיון ההפרדה? לכאורה, המקור הוא הדין של רב חמא בר חנינא, שאין קוברים רשע אצל צדיק, והרי את ההלכה הזו גופה לא פסק הרמב"ם?

לכשנעיין בדבר, נראה שעדיין צריכים אנו למודעי: הרי גם מעשה דאלישע מלמדנו לפי רב חמא בר חנינא רק על ההפרדה בין רשע לבין צדיק, כלומר שאין לקבור הרוגי בי"ד עם אבותיהם. אבל מנין לנו הצורך להפריד גם בין הרשעים לסוגיהם, ולהתקין להרוגי בי"ד יותר מאשר בית קברות אחד?

נראה על כן שלדעת הרמב"ם עצם הצורך בהפרדה בין הרוגי בית דין לסוגיהם גם היא הלכה למשה מסיני. אלא שבהבדל בין הלכה למשה מסיני זו להלכה למשה מסיני המצמצמת את מספר בית הקברות לשניים - הלכה זו היא 'הלכה שיש לה סמך', בעוד שההלכה המצמצמת היא הלכה שאין לה ראיה "ולא סמך בכתוב אלא קבלה בלבד" (לשונו בפיהמ"ש). הסמך לעצם הצורך בהפרדה הוא מוסר ההשכל של רב חמא בר חנינא, שאין לקבור רשע אצל צדיק. ואף שאין דבריו מוכרחים להלכה, ואין ללמוד מהם הלכה פסוקה, מכל מקום די בהם, לדעת הרמב"ם, לשמש "סמך" להלכה. אבל ההפרדה בין הרוגי מלכות בינם לבין עצמם היא זו שאין לה שום "סמך".

ה. מה הכריח את הרמב"ם לומר שההפרדה בקבורה אינה מחייבת?

לכאורה, פשוט יותר היה אילו היה הרמב"ם רואה בהלכה של רב חמא בר חנינא הלכה מחייבת, שאינה מהווה רק סמך להלכה, אלא מקור מוחלט לה. אולם נראה שכמה דברים היטו את הכף ללמוד את הסוגיה כפי שהראינו לעיל, ולהשאיר את דברי רב חמא כמוסר השכל והנהגה טובה בלבד:

1. אילו היתה זו הלכה מחייבת, היתה צריכה מעתה הגמרא לדון בהגדרות מדוייקות יותר לדרגות חסיד מופלג, צדיק, בינוני, רשע קל, רשע חמור. היה צורך לפסוק מי הם אלו שיקבעו דרגות אלו, ומתי יקבעו דבר זה - האם לאחר המיתה, ולפני הקבורה? ומה דינו של מי ששב בתשובה בשעת מיתתו?

2. בסופו של דבר הרוגי בי"ד נקברים עם אבותיהם (לאחר שנתאכל הבשר) - נמצא שעדיין קבורים רשעים ע"י צדיקים? (קושית שו"ת חתם-סופר יו"ד סי' שמא).

3. אם אכן יש צורך בהפרדה כזו בין רשע קל לבין רשע חמור, מדוע בכל זאת לא הפרידו בין הנסקלים ובין הנשרפים? (קו' חת"ס, שם).

4. גם אילולא היה אותו איש שנקבר אצל אלישע רשע, היה צריך להפריד בין הקברים, כיון שגם שני כשרים אין קוברים באותו קבר (קו' חת"ס, שם).

כל סיוע אחר שהביאו הרמב"ן והכסף-משנה לצורך להפריד, אינו אלא דברי אגדה, שגם בהם - כמו בדברי רב חמא בר חנינא - אין לראות יותר מאשר מוסר השכל והנהגה טובה, שאותם אין הרמב"ם מביא בדרך כלל כהלכה מחייבת בספרו (עי' בהקדמת עינים-למשפט, לה"ר יצחק אריאלי). דברי אגדה כאלו הם הסוגייה במועד-קטן יז, א בה מסופר על צורבא רבנן שרב יהודה נידהו, ואח"כ חזר בתשובה. לאחר שמת לא קברוהו במערה של חסידים, אלא במערה של דיינים, משום השמועות הרעות שמחמתן נתנדה בזמנו. כיוצא בזה המסופר במו"ק כה, א, שפינו את קברו של חזקיה בנו של ר' חייא, ע"מ לקבור על יד ר' חייא את רב הונא, משום ששניהם - ר' חייא ורב הונא - הרביצו תורה בישראל. ממעשים אלו יש ללמוד שראוי שלא לקבור מי ששמועתו רעה ע"י חסידים ופרושים, וכן לסמוך קבורת ת"ח זה ליד זה - אבל איסור, מאן דבר שמיה?!

ואף על פי שהחת"ס סיים, שהרמב"ם בדעתו "יחיד הוא, וכל הפוסקים ס"ל אין קוברין רשע אצל צדיק", מכל מקום אי אפשר להתעלם מכך שנימוקי ההשמטה של הרמב"ם הם קושיות על בעלי הפלוגתא שלו. והעובדה שהם הרוב, אינה מסלקת את התמיהות והקשיים המעשיים שיש בשיטתם, כנ"ל.

סוגיה אחת, שממנה משמע לכאורה שמקום הקבורה הוא דין, ולא רק הנהגה טובה, נמצאת ביבמות לב, ב. בברייתא מדובר על שני אחים הנשואים לשתי אחיות. אם בא אחד האחדים על עשת אחיו, הוא חייב עליה, לדעת ר' יוסי, משום אשת אח ומשום אחות אשה. ואין הכוונה שהוא חייב ממש שתים (שתי חטאות, אם הוא שוגג), שהרי אין איסור חל על איסור, אל הכוונה היא: "מעלה אני עליו כאילו עשה שתיים, ואינו חייב אלא אחת", ונפקא מינה "לקברו בין רשעים גמורים" (הראב"ד, הל' אסורי ביאה ב, ו גורס: רשעים חמורים).

אולם גם פה יכול הרמב"ם להסביר שלא באיסור עסקינן, אלא בהנהגה לכתחילה. אין אפשרות לבדוק את הדבר בניסוח ההלכה למעשה של הרמב"ם ביד החזקה, כיון שתירוץ זה - "מעלה אני עליו כאילו וכו'"- הוא רק אם אנו פוסקים במקרה זזה שאין איסור חל על איסור, וחייב שתים. הראב"ד, שכתב "אלו השתים [=החיוב הכפול] אינן אלא לקוברו בין רשעים חמורים", סובר כדעת רוב הראשונים, שמקום הקבורה הוא חיוב נורמאטיבי ומחייב.

ו. הפרדה בקבורה - נוהל מחייב לכתחילה ולא בדיעבד

אחר שראינו את שיטתו של הרמב"ם, שההפרדה במקום הקבורה בין רשעים וצדיקים אינה הכרחית ומחייבת, עדיין צריך לומר שבוודאי גם הוא מסכים שהסך הכל המצטבר העולה מכל המקורות התלמודיים והמדרשיים מלמד שהמגמה היא להפריד בקבורה בין אלה שבחייהם דרכיהם נפרדו. כנראה שבפועל כך נהגו מאז ומתמיד - לא מבעיא הבחנה בין קברות של יהודים לבין קברות של גויים,[3] אלא גם בין קברות של יהודים בינם לבין עצמם: קברי מלכים, קברי חסידים, קברי דיינים, קברים משפחתיים ועוד. במסגרת זוה שתדלו בוודאי להבחין בין רשעים ובין צדיקים וכיו"ב. אבל בפועל יכול הדבר להתקיים רק כשהאבחנה בולטת וברורה, שהרי האדם יראה לעיניים, ורק הקב"ה בוחן כליות ולב.

גם אם אין זו אלא הנהגה טובה, מאבקי ההישרדות של עמנו מבית ומחוץ גרמו לא אחת, שהפוסקים אחזו בגישה ההלכתית המחמירה. כאשר הגויים רמסו ודרסו את גופותיהם ואת נפשותינו, קשה היה לצפות לגישה מקלה בקבורתם עמנו. כשאחים בני ברית נלחמים ומזלזלים בערכי הקודש והאמונה של עמנו, הורסים את "העם לבד ישכון", ומטפחים את "ככל הגויים בית ישראל", אזי גוברת המגמה לשמור על המסגרות המייחדות את עמנו גם בנסיבות של מוות וקבורה.[4]

הואיל ורב המשותף בין הרמב"ם לבין ברי הפלוגתא שלו, שהם רוב הפוסקים, וכל המבדיל הוא רק אם ההפרדה בקבורה היא הנהגה טובה או חיוב גמור, הרי שבוודאי לכתחילה ראוי להפריד כדת וכדין. אולם שמא כדאית היא שיטת הרמב"ם לסמוך עליה במקום שכבר נעשה מעשה, וכאשר כל שינוי עלול לגרום להגברת שנאת עמי עולם לעם עולם, או להגברת חילול ה' ולהגברת השנאה כלפי הדת והדתיים,[5] במיוחד בעת הזאת שדוקא שלומי אמוני ישראל בארץ הקודש הם מיעוט לדאבון ליבנו, ודורנו טרם זכה לאורה של תורה.

------------------------------------------------

[1] טור ובב"י גרסו: וכ"ש בינוני. עיין ט"ז ס"ק א.

[2] ואפשר שרב חמא בר חנינא אמר את דבריו על דרך האגדה, ומשקלם מוסרי בלבד. שהרי רב חמא בר חנינא עסק הרבה באגדה (ב"ר ט, א; יא, ג; יא, ט; כו, ו; ירושלמי תרומות פ"ב ה"ג; גיטין פ"ד ה"ו). יש לציין שכנראה הגירסה שהיתה לרמב"ן בסוגיה סנהדרין מז, א, היא "רב חמא בר חנינא", כמו בסוגיא חולין ז, ב, ולא "רב אחא בר חנינא" כגירסה שלפנינו. עיין רמב"ן. תורת-האדם (מהדורת שעוול) ח"ב, עמ' קיח.

[3] לגבי ההלכה שאין קוברים גוי בסמוך ליהודי אין מקור מפורש בתלמוד. בגמרא גיטין סא, א, נאמר: "וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום". הר"ן (על הרי"ף גיטין, דפוס וילנא כח, א) כתב: "ומכל מקום לא שיהו קוברים אותם אצל ישראל, דהא אין קוברין רשע אצל צדיק - אלא לומר שמתעסקין". בדרכו זו הלך ר"י קארו בספריו ב"י ושו"ע יו"ד שסז, א. לדעת פוסקים אלה המלה "עם" במשפט "עם מתי ישראל" היא לאו דוקא, ואסור לקבור גוי עם יהודי. איסור זה נלמד מן ההלכה שאין קוברים רשע עם צדיק. שתי הלכות אלו - גם זו שאין לקבור רשע עם צדיק, וגם זו שאין לקבור גוי עם יהודי - לא נפסקו ע"י הרמב"ם. אמנם בהל' מלכים, י, יב, כתב: "ולקבור מתיהם (של גויים) עם מתי ישראל... מפני דרכי שלום" אך בהלכות אבל יד, יב כתב סתם: "קוברין מתי גויים", ולא כתב 'עם מתי ישראל'. הרדב"ז (בהל' אבל שם) והכס"מ (הל' מלכים שם) פירשו שגם דעת הרמב"ם היא ש"עם מתי ישראל" לאו דוקא בגלל שאין קוברים רשע עם צדיק. אולם גם לפי

פירושם זה, עדיין שני האיסורים הללו אינם הלכות מפורשות ברמב"ם, אלא נוהג חיובי שיש להנהיגו לכתחילה, ותו לא מידי.

[4] ע"י שו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' קטו, שם אסר הרד"צ הופמן לקבור נער בתי נמול משום למגדר מילתא, "לקנוס הכופרים שמפירין בריתו של אאע"ה, ואינם מלים את בניהם... ובפרט בזמננו שפרצה הרשעה הזאת, בעוה"ר". כיוצא בזה, עיי"ש יו"ד סי' קכז, שם פסק, שמצוה על קהל להיפרד בקבורה מחברה שמקברין בני נכריות בבית הקברות של ישראל, "כיון שהמתחדשים והמהרסים מתעקשים לומר דאין בזה איסור". וכנראה שעל רקע זה ניתנה תשובתו של ה"ר עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ז, יו"ד סי' לד) שיש לפנות את המתים היהודים שלצידם נקברה הנוצריה תרזה אנגלביץ. בשאלה שם מבואר שהנוצריה נקברה ליד יהודים בהטעיה, "ובית המשפט העליון החילוני פסקו לאסור להוציא את גופתה ממקום קבורתה, ובעוונת הרבים אנו בגלות בין שופטי הערכאות החילוניים" - סוף ציטוט.

[5] מן הראוי להביא כאן את דברי הר"ש משאש (שמש "מגן" ח"ב, יו"ד סי' לז): "ובענין קבורת צדיק אצל רשע ג"כ - אם יש יכולת בידינו להעמיד את הדת על תלה, ודאי הוא הנכון. אבל אם אין בידינו - מה לעשות! וכבר כתבתי לך מזה כמה (בתבואות-שמ"ש יו"ד סי' סט) משם המפרשים, דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק, הוא רק לכתחילה; ובמקום דאי אפשר, הוי כדיעבד, כידוע. ודי לחכימא ברמיזא".