ההלכה היהודית מחייבת הכרעה על בסיס ענייני ולא סיעתי

אמנם אנחנו מוצאים בהלכה מה שנקרא 'סיעות' כמו בית הלל ובית שמאי, אך הרמב"ם בפירוש המשנה מסכת שבת מבאר, שכל סיעה היתה לה שיטה, שיטה של לימוד, שיטה של הוראת הלכה. פעמים שבית שמאי ובית הלל הסכימו לדברים מסויימים, והגזרות או התקנות שנתקבלו היו על דעת שני הבתים, על דעת שני הסיעות. והיו מקרים שהיתה מחלוקת ביניהם, "ורבו בית הלל על בית שמאי", כלומר, רוב החכמים סברו כמו בית הלל ולא כמו בית שמאי. אבל לעולם ההכרעות היו על בסיס הדין "אחרי רבים להטות".

אנו גם מוצאים מקרים בהם בית שמאי היו רוב יותר מבית הלל. ועל כך אמר הרמב"ם: מה קרה שפתאום יש רוב לבית שמאי?

מסביר הרמב"ם, שכל אחד ואחד מחכמי הסיעות הללו, לא היה אדוק ודבוק באיזושהי החלטה סיעתית. אלא כל אחד מהחכמים דן לגופו של עניין, וקיבל החלטה עצמאית על פי מה שנראה לו כאמיתה של תורה. ולכן, אין פלא שיש מה שנקרא 'ניידות' בין סיעה לסיעה בהתאם להצבעות הענייניות העומדות בפניהם.

זוהי השיטה הנעלה והאמיתית ביותר. כי הרבה פעמים ימצאו הסכמות, ואז שתי הסיעות מסכימות זו לזו וזה מצויין. ופעמים יהיה רוב לסיעה אחת מהסיעות, וכל חכם וחכם ידון אך ורק לגופו של עניין, ויפסקו ע"פ הרוב.

"אנחנו נמרר את החיים לקואליציה"

לעומת זאת, בשיטת השלטון המודרנית, יש מה שנקרא 'קואליציה' של סיעות, שכוללת סיעות שונות שיש להם הסכמות יסודיות, איזשהו 'אני מאמין' שעל בסיסו הם מנווטים את ניהול החיים במדינה. וה'אופוזיציה' אם היא מסכימה תסכים ואם לא היא תתנגד.

אבל, כבר אתמול לאחר פרסום תוצאות הבחירות, וראינו את זה גם בקדנציות קודמות, אחד מחברי סיעה שמיועד לאופוזיציה התבטא "אנחנו נמרר את החיים לקואליציה". ז"א שהדיון לא ענייני, אלא הדיון כולו פוליטי.

כלומר, מצד אחד טוענת האופוזיציה, אנחנו דמוקרטים, אנחנו נכבד את רצון העם והחלטת העם ואת טובת העם. אבל מצד שני אנחנו נפעל כל העת לחתור נגד רצון העם, במטרה להפיל את הממשלה. ז"א יש להם יעד פוליטי להפיל את הממשלה וזה עבורם קודם לרצון העם ואף קודם לטובת העם.

כלומר, רצון העם מכובד עד לרגע שהוא עומד בשיקול היכולת של האופוזיציה להפיל את הממשלה.

זה מתכון לאי יציבות. התחרות כל הזמן פוליטית ולא עניינית.

חוץ מאי היציבות, השקר שיש בעניין הוא שהרי העיקר זה ניהול המדינה, ניהול העם, טובת העם. לא השלטון הוא העיקר.

אם הם טוענים, כל אלה שרוממות הלויאליות שלהם למדינה כל כך גדולה ובמשך כל תעמולת הבחירות מצהירים ומפרסמים את זה, אם באמת טובת העם והמדינה היתה לנגד עיניהם, לא השלטון הפוליטי צריך לקבוע, צריך לקבוע הדבר הכל כך חשוב שהוא טובת העניין וטובת העם. כל דבר ודבר לעניינו.

לכן המושג של אופוזיציה, שכל הזמן אומרת 'לא', בכל עניין, והייעד שלה הוא להפיל את הממשלה. זה לא קיים בהלכה, ההלכה תתנגד לה.

" ר' יהושע בן קרחה אומר מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק שנאמר לא תגורו מפני איש" (סנהדרין דף ו ע"ב) אל תאגרו דברים בבטנכם אלא תאמרו את אמיתה של תורה. אבל לא שהתלמיד כל הזמן יאמר ההפך ממה שהרב אומר, כדי שיפילו את הרב ויבחרו את התלמיד להיות רב. זה דבר שהוא ההפך מכל נורמה מקובלת בעולם.

אין צל של ספק שהגישה הדמוקרטית המודרנית טעונה הרבה שיפור ויש לה מה ללמוד מגישתה הערכית של התורה בעניין זה.

דוגמא מאלפת לכך ראינו בשבוע שקדם לבחירות, נציגים מאלה שאמורים כנראה להיות באופוזיציה דורשים 'הכנעת החמאס במיידי'. אל נשכח שאותם נציגים היו רמטכלים, היה בינהם ששימש כשר בטחון, ולא ראינו במשך כל כהונתם שדרשו הכרעת החמאס מיד. ופתאום כעת דורשים 'הכנעת החמאס מיד'.

יכול להיות שהם צודקים. אם באמת יבואו ויגידו לממשלה, בואו נתכנס ביחד לדון איך מכריעים את החמאס מיד, על בסיס של קונצנזוס לאומי, ניחא. אבל ברגע שרק לצורך ניגוח פוליטי אתה בא ואומר הכרעת החמאס מיד, בעוד שאתה בתוך ליבך פנימה רוצה להביך את הממשלה, לסבך אותה, להפיל אותה, כדי ליצור בחירות חדשות ואולי לתפוס את השלטון. סימן שלא טובת המדינה ולא טובת העם נגד עיניך.

הרי יש שיקולים, מה יהיה חס וחלילה בעימות והסתבכות עם קורבנות, זה דבר של מה בכך? איני נכנס לגופו של עניין אם יש או אין סיבה להיכנס למהלך של הכנעת החמאס, כנראה שאין מנוס מכך ביום מן הימים. אבל לא מנהלים דיונים כאלו בצורה פוליטית.

צריך לבוא לדיונים בצורה עניינית, מעבר לשיקולים פוליטיים, מעבר לשיקולים של קואליציה ואופוזיציה, אנו קוראים לממשלה בואו נדבר על זה. נשב ביחד איך מכניעים את החמאס. זה ראוי, זה יפה, זו גישה לויאלית, זו גישה עניינית. אבל כניגוח פוליטי וללכת להמר על דבר שיש בו קורבנות, זה לא דבר פשוט. או על דבר שיכול לגרום לקרע בעם, זה לא דבר פשוט.

בית מדרש שלנו בא לבדוק דברים על בסיס ראייתה של התורה, כאמור, לפי עולם ההלכה, מהלכים כאלה פסולים אלא כל שיקול ושיקול חייב לגופו להיות נדון לגופו של עניין.