תרבות הדיון הציבורי הראוי ע"פ חכמי ישראל

כבוד הרב,
מה יש בחוכמת התורה להחכים את חברי הכנסת בדבר השיח הציבורי הפרלמנטרי הירוד?
במיוחד לאוזני חברי הכנסת הדתיים שמטבע הדברים לכאורה הם צריכים להיות אמונים על דברי חז"ל.

השיח הציבורי הפרלמנטרי בכנסת לא רק ירוד מאוד אלא גם משפיל ומחפיר. לא רק בצעקות הנוראות שכל אחד צועק שם ולא רק בכך שנכנסים כל אחד בדברי חברו אלא גם בקללות המוטחות או בהכפשות המוטחות זה על זה.

אם פעם באמת התייחסנו לכנסת ישראל כאל כנסת ישראל שמזכירה לנו את "כנסת ישראל" - הסנהדרין, ואת מה שאנחנו מקווים לעתיד לבוא בעזרת ה' בימות המשיח, שתתחדש הסנהדרין, הרי בעוונותינו המרובים באופן שבו מתנהל הויכוח הפרלמנטרי זו איננה ראויה לשאת את השם כנסת ישראל, אלא פרלמנט.

חברים שיש להם אג'נדות פוליטיות, נלחמים כדובים ואריות כל אחד עבור האג'נדה הפוליטית שלו, וכל מטרה מקדשת את האמצעים.

אנחנו אומרים זאת בכאב. לא מתוך שמחה, אלא אפילו בבושה ובכאב. כך לא צריך להתנהל פרלמנט יהודי אשר יש לו אוצרות רוח גדולים ונפלאים שיכולים ללמד אותנו כיצד יש לנהל שיח כזה.

לא אחת ראינו פרלמנטים בעולם במדינות מסויימות שתוך כדי ויכוח הולכים מכות, תגרות ידיים, זה לא רחוק להגיע לכך לפי המומנטום שיש היום בפרלמנט הישראלי. לא רחוק שנגיע חלילה למציאות הקשה הרעה והמחפירה הזו.

ראו את המשנה במסכת אבות ה ו, "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם - אינו מדבר לפני מישהו גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב. שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע, אומר לא שמעתי ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם."

כלומר, הגולם נכנס לתוך דברי חברו, נבהל להשיב, אינו משיב כעניין, אין משנתו סדורה על ראשון ראשון ואחרון אחרון. לא אומר על מה ששמע שהוא לא שמע, ועל מה ששמע לא שמע. לא מודה על האמת - זה גולם.

מי זה גולם לפי המשנה? אומר רבנו הרמב"ם בפירוש המשנה: "וגולם הוא האדם שיש בו מעלות הגיוניות ומידותיות, אלא שאינה בשלמות". כלומר, יש לו שכל, מעלות הגיוניות ומידתיות אישיות. אלא שאינן בשלמות ולא סדורות, כפי הראוי. אלא יש בהם בלבול וערבוב ומשהו מהחסרון. ולפיכך נקרא גולם.

בימינו שלנו קוראים לגולם במשמעות הרבה יותר שלילית. הגולם שעליו מדבר הרמב"ם ושאליו מתייחס התנא, ראו באיזה רמה תרבותית הוא. כל בעיה שלו הוא נכנס לתוך דברי חברו אך עדיין לא מחרף, לא מגדש, לא מכפיש, לא אלים מילולית וכו'. ז"א שלפי התופעות שלנו בפרלמנט שלנו זה הרבה פחות מאשר גולם שכתוב במשנה, אלא מצב הרבה יותר חמור.

כך לא מתנהל שיח. שיח צריך להתנהל בנחת. שימו נר לרגליכם את דברי שלמה המלך בקהלת פרק ט פסוק י"ז, "דברי חכמים בנחת - נשמעים, מזעקת מושל בכסילים" זעקת מושל - זה גערה, כוחנות מילולית. אלימות מילולית. זה פחות אפקטיבי מאשר אדם שמדבר בנחת ואז הדברים שלו נשמעים ומתקבלים. הפסיכולוגיה עובדת הפוך. אצל חברי הכנסת הם חושבים ככל שאני צועק, אני נשמע. זה אינו נכון, זה דוחה את השני, זה לא נשמע. נכון, בתקשורת אתה מקבל כותרות, אתה מקבל רייטינג. אבל הדברים שלך לא נשמעים במובן שמתקבלים את הצד השניה. ואילו אם אתה מדבר בנחת הרי יש והם נשמעים.

אומרים חברי הכנסת, תשמע, אם אני אלך לפי מה שאתה אומר לי, מסכת אבות וקוהלת, מי ישמע אותי שם? דברי בכלל לא ישודרו.

זה נכון. במציאות הזו זה נכון. אבל למרות הכל, אסור לנו להידרדר לרמת שיח כזו.

בגמרא במסכת קידושין ל עמ' ב' מתוארת התנהלות הדיון בבית המדרש, "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער מאי את אויבים בשער (תהילים) אמר רבי חייא בר אבא אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר (במדבר) את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה"

אלו דברי דרוש בעלי מסרים חשובים מאוד. מציאות שאנחנו מכירים אותה במחלוקות בבית מדרש, שיש חברים שנושאים ונותנים, רב ותלמיד, אב ובנו ואינם מסכימים. נכון, מגיעים אפילו לדרגה של התלהטות בדיון. אבל ההתלהטות הזו באה ממקום נקי. היא איננה באה להכפיש ברמה האישית, אלא היא מתייחסת לדעה כדעה. וכשגומרים את הויכוח, מכריעים אותו ונעשים אוהבים זה את זה. מתחבקים זה עם זה. מדוע? כי כל המטרה שלהם להגיע לחקר האמת, וברגע שהגיעו לחקר האמת על ידי הצבעה ברוב, אז הם אוהבים זה את זה.

זה שונה בתכלית השוני מאשר בפרלמנט הישראלי. כל עוד לא תשנה את דרכה, נקרא לה פרלמנט. המתדיינים ממשיכים להיות שונאים גם לאחר הדיון. מכפישים זה את זה בתקשורת, ויש ועדות ביקורת, וועדות של קבילה בוועדה אתית. כל מיני דינמיקות שיותר ויותר מעצימות פערים.

כשהציבור רואה ושומע ומטבע הדברים אם הוא מזדהה עם מחנה זה או אחר, אז גם הוא נשאב לתוך איזה שהיא איבה ושנאה זה מול זה. זה מזיק מאוד לאחדות של העם.

דעות שונות בוודאי שצריך וצריכים להשמיע אותם, חובה להשמיע אותם, "לא תגורו מפני איש" אומרת התורה. אפילו תלמיד לפני רבו, צריך לומר את דעתו שהיא ההפך מרבו, אבל בכבוד, בדרך ארץ.

נזכרתי השבוע במעשה בראש הממשלה לוי אשכול ז"ל. הוא הופיע בהר הצופים בפני סטודנטים ומסר הרצאה. אחד מהסטודנטים שאל אותו שאלה, בדרך של התרסה וחוסר דרך ארץ. לוי אשכול שהיה ידוע שכאדם מתון, עם אישיות מכובדת ולא מתלהמת, ענה לו בצורה מאוד שקטה ורגועה, יקירי הסטודנט, אני קודם כל ראש ממשלה של ישראל. דבר איתי בתור שכזה. ואחר כך אני אחד כמו כולכם.

ז"א יש את הכבוד של העם, צריך לזכור שראש הממשלה מייצג את העם. אם אתה רוצה להביע דעה שונה, למה בצורה מתריסה? למה בצורה מעליבה? למה בצורה בוטה? שאל בצורה יפה ועניינית.

המקורות הללו בוודאי צריכים להדריך את חברי הכנסת הדתיים, אבל גם את חברי כנסת הלא דתיים. הם אנשים בעלי דעה, נבונים, תרבותיים מאוד. אלא כשהם מגיעים לפרלמנט, בגלל הפוליטיקה והתקשורת הם שוכחים את כל כללי הנימוס. כל אחד מתנגח בשביל להשיג כותרות, בשביל לקבל רייטינג. הדבר הזה אסור. זה מקרין על הציבור האלימות הזו, וזה דבר לא רצוי, ממש חרפה.

יותר חשוב לשמור על הכללים והנימוס מאשר המאבק על הדעה, עד כדי כך. כי בכללי הנימוס, קודם כל אנו משדרים לעם רוגע, אנו משדרים לעם דפוסי התנהגות. כמונו יראו וכן יתנהלו, מתוך כך כל דבר שיאמר ברוגע אפילו שהוא ההפך הגמור מדעתי, הוא נשמע קודם כל במובן הפיזי ואחר כך יש סיכוי גדול שהוא נשמע במובן שהתקבל. זו חכמת היהדות. זה המוסר של היהדות. אלו כללי הנימוס של היהדות מזה אלפי שנים. גם כשמתלהטים, עושים זו בצורה נקייה. מתלהטים בגלל האמת הבוערת בקרבו של כל אדם לעולם לא להגיע להכפשות אישיות. לא יכנסו לדברים אחד בתוך דברי השני, ולא יעליבו. בסופו של יום צריכים לאהוב זה את זה כי עם אחד אנחנו.

 

תאריך עברי מלא + תאריך לועזי: 
07/11/18 כ"ט חשון התשע"ט
הלכה יומית: 
x

Audio Playlist