האם לפי משפט התורה יש לזכות מחבל דוקר מאשמת הריגה כשהנדקר נשאר בחיים?

שאל השואל מהי עמדת משפט התורה לגבי פסק דין של בית הדין הצבאי אשר לא הסכים להרשיע את המחבל הערבי בניסיון להריגה, בטענה שכיוון שהוא דקר את אותה אישה יהודיה דקירה אחת והסכין נשברה ונפלה על הרצפה. ואין אנו יודעים אם כוונתו היתה להרוג, או אין כוונתו להרוג. ולכן, אפשר להרשיע אותו על חבלה וכיוצ"ב אבל לא על ניסיון הריגה. מה עמדת התורה בעניין זה?

ברור שאין המשפט העיברי מסכים כלל ועיקר להכרעה זו. ונסביר את הדברים.

מבחינת העבירה הפלילית כשאדם חשוד בניסיון בהריגה כמו בכל עבירה פלילית צריך להוכיח שני דברים: את עצם המעשה ואת הכוונה הפלילית. לא די שהאדם עשה מעשה, צריך להוכיח שהיתה לו כוונה פלילית בעניין. אז ורק אז הוא מורשע בפלילים באותה עבירה שרוצים להרשיע אותו. היה ואין לבית הדין הוכחה על כוונתו הפלילית, לא יורשע באותה עבירה. זה יסוד מוסד גדול מאוד בדין הפלילי.

גם משפט התורה מסכים לדבר הזה. אבל כאן בדיוק ההבדל בין משפט התורה ובין גישתו של אותו הרכב בבית הדין הצבאי.

טרוריסט זה לא עבריין פלילי

יאמר משפט התורה, טרוריסט לא נקרא עבריין פלילי, אלא לוחם. יש מלחמת טרור. והרי אנו רואים את המלחמה הזו בעינינו כבר עשרות שנים. הטרוריסטים באים בכל מיני דרכים, אם זה בסכינים, אם זה בנשק, אם זה ברכבים ומחבלים מתאבדים במסעדות ואוטובוסים. זהו טרור! זוהי מלחמה! ולכן, כל שהאדם בא וצועק "אללה ואכבר" ודוקר, הוא לא יחיד, אנו רואים את זה כשיטה של אותם טרוריסטים, ומשום כך די בכך כדי לזהות את האדם הזה כטרוריסט. כי זה סגנון הטרוריסטים.

עלינו לדעת שבתחום הפלילי, להבדיל מדיני מלחמה, גם אז יש מה שנקרא להרשיע עבריין על בסיס שיטה. כי אם רואים שהוא מתנהג בדפוס שיטתי מסויים, אז זה כבר מסביר אותו. זה נקרא הוכחת שיטה. כאן מעין זה, הרי אנו רואים את דפוס הטרור מהסוג הזה לא על ידי אחד ולא על ידי שניים, אלא על ידי עשרות אם לא מאות. ולכן, אין צורך להתאמץ כדי לדעת שמדובר כאן בטרוריסט מסוג מסויים. ולכן, בדיני מלחמה בוודאי ובוודאי יש להרשיע אותו.

בית הדין מאשר לקונות בחוק שתפקידו לתקן אותם

אפילו גם אם לא היינו דנים בדיני מלחמה, יש כלל שנקרא "בית דין עונשין שלא מן הדין", בהוראת שעה.

כשבית דין רואים שיש דפוס התנהגות מסויים של עבריינים שמאיימים על שלום הציבור, אף על פי שבאותו דפוס פעולה לא נשלמו כל היסודות הפליליים שעל פיהם ניתן להרשיע, בא הכלל "בית דין ועונשין שלא מן הדין". כלל זה הוא הוראת שעה שתפקידו לבלום את העניין הזה שאותם פושעים מנצלים אם אפשר להגיד את הלקונה, ומתנהלים בדרך הזו ופוגעים בשלום הציבור. אזי, המשפט חורג מכלליו ואז כבר אין הולכים לפי הכללים הראייתים המקובלים והנדרשים בדין הפלילי.

למשל, יהושע הרג את עכן במעל בחרם הממון לא על פי דין הפלילי. שהרי לא היו עורכי דין. לא היו עדים. אמר הרמב"ם זה מדין הוראת שעה "בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין". ואז מקבלים אפילו עד אחד. אפשר אפילו בהודעת פיו, שהוא מודה באשמה. כל זה בשונה מהכללים הרגילים. כי זה מה שנקרא הוראת שעה, יש ניסיון לגדור גדר. יש ניסיון להגן על שלום הציבור ולכן חורגים מן הכללים ופועלים בשביל להגן על הציבור שלא יהיו קורבנות נוספים.

הדבר פשוט, שהתופעת "טרור הסכינים", שכבר זכתה לשם משלה, מסכנת את שלום הציבור. משום כך אין צורך לפעול בכללים הפליליים המדוקדקים.

יתרה מזו, אחרי שהוכרע הדין שאין להרשיעו בניסיון הריגה אלא בחבלה, אך לא ניתן עדיין גזר הדין, הפרקליטות ביקשה לפתוח את הדיון מחדש כי נתגלתה ראייה שאותו פושע הודה בחקירותיו שהוא בא להרוג. ואמר בית הדין, אחרי שכבר זיכינו אין אפשרות לפתוח מחדש. בדין הרגיל הדבר נכון, אבל בדין של הוראת שעה אין את הכלל הזה. כי כאמור, בית דין שפועל בהוראת שעה רואים לנגד עיניהם כמטרה עיקרית את ההגנה על שלום הציבור ובלימת עבריינות מסוכנת כזו.
נתפלל לבורא עולם שיחון את המנהיגים והשופטים, להשכיל לשלב את עמדת משפט התורה במערכת המשפט ולהושיע את העם מתופעות מעין אלו, ולקיים "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

תאריך: 
24/05/18 י' סיון התשע"ח
x

Audio Playlist