שיעור הלכה: דין חריצי התפילין של ראש
בעקבות שאלתו של חברנו הרב יובל בנושא חריצי התפילין, נבהיר את הדין הנוגע לתפילין של ראש. כידוע, התפילין של ראש מורכבות מארבעה בתים נפרדים, כאשר בכל בית מונחת פרשה. על פי שיטת רבנו, המצווה לכתחילה היא לייצר את ארבעת הבתים הללו מעור אחד, כאשר הם נפרדים זה מזה באופן מוחלט. בעבר, ייצור תפילין שכאלה היה מלאכה קשה ומורכבת ביותר, אך ברוך השם, בזכות טכנולוגיות הייצור המודרניות, ניתן כיום לייצר תפילין מהודרות כאלו, העשויות מעור אחד ובתיהן נפרדים לחלוטין.
הרמב"ם, בפרק ג' מהלכות תפילין ומזוזה, פוסק שלושה דינים מרכזיים בנושא זה. לכתחילה, "צריך שיגיע החריץ של תפילין של ראש עד מקום התפר", כלומר, ההפרדה בין הבתים צריכה להיות מלאה, מלמעלה ועד למטה. בדיעבד, גם אם החריץ אינו מגיע עד התפר, אך הוא ניכר באופן ברור כך שארבעת הראשים נראים נפרדים לכל רואיהם, התפילין כשרות. לעומת זאת, אם אין חריץ כלל, התפילין פסולות. בנוסף, הרמב"ם מוסיף דרישה מהותית: "וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ, על גבי העור, חוט או משיחה להבדיל בין בית ובין בית", כאשר המנהג הפשוט הוא להעביר גיד מגידי התפירה בכל אחד משלושת החריצים, כדי להדגיש את ההפרדה.
כדי להמחיש את ההלכה, הנה בתפילין שאני מחזיק בידי, אני יכול להכניס פיסת נייר בין כל בית לבית, והיא נכנסת "מהתחלה עד הסוף". יתרה מכך, כשאני עושה כך מול האור, אני רואה את האור עובר מצד לצד, כי הבתים אכן נפרדים. זוהי "הדרך העולה בית אל" – צורת התפילין הנכונה והמהודרת ביותר.
הרמב"ם מבחין בין המצב הרצוי, שהוא חריץ מלא, לבין המצב המצוי, שבו לעיתים קשה היה לקמט את העור האחד עד ליצירת הפרדה מוחלטת, ולכן הסתפק בכך שהחריץ יהיה ניכר. בניגוד לכך, תפילין רבות הנפוצות בימינו מהודקות או מודבקות זו לזו עד כדי כך שההפרדה כמעט ואינה קיימת. לעיתים, כל מה שנותר הוא "שריטה" שטחית המסמנת את הגבול בין הבתים. הסיבה לכך היא החשש של היצרנים שמא ההפרדה הברורה תפגע בצורת הריבוע של התפילין. יש לדעת כי על פי שיטת רבנו, תפילין כאלה, שבהן לא ניתן להעביר חוט כפי שהראיתי, וההפרדה אינה ניכרת, הן בעייתיות מאוד מבחינה הלכתית.
מרן השולחן ערוך (סימן ל"ב, סעיף מ"א) פוסק באופן דומה לרמב"ם וכותב: "בחריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר, ואם לא הגיע – כשרה, והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ארבעה ראשיה נראין לכל". המשנה ברורה (ס"ק קפ"ח) מוסיף ומדגיש את הנקודה המרכזית: "אבל שריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל". כלומר, סימון שטחי או שריטה קלה אינם נחשבים לחריץ כשר, ויש צורך בהבדלה ממשית של הבתים.
החתם סופר (תשובות, סימן ה') מחמיר אף יותר וסובר שאין להסתפק בכך שהחריצים יהיו ניכרים, אלא על הבתים להיות "מובדלות לגמרי". הוא פוסל תפילין שהבתים שלהן הודבקו זה לזה, גם אם נותר חריץ כלשהו. עם זאת, החתם סופר מזהיר כי דווקא בשל ההבדלה המוחלטת, "יזהר שיהיה ריבוען קיים", כלומר יש להקפיד שההפרדה לא תגרום לעיוות ותפגע בצורת הריבוע של התפילין.
החשש מפגיעה בריבוע, שהטריד רבים בעבר, אינו צריך להוות מכשול כיום. בזכות הטכנולוגיות המפותחות, ניתן להגיע לריבוע מדויק ומקסימלי גם כאשר הבתים נפרדים לחלוטין. יש לזכור כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת, ואין צורך לחשוש מדיוק של מילימטרים על חשבון קיום הידור מהותי כמו הפרדת הבתים. היכולת לייצר תפילין מהודרות יותר היא הזדמנות שיש לנצלה.
בעבר, במסגרת "הלכה יומית", מסרתי תשובה שבה אמרתי כי יש להיזהר מרווח גדול מדי בין הבתים. כעת המקום להבהיר: כוונתי הייתה למנוע רווח גדול במיוחד, שעלול לגרום לבתי התפילין להתעקם ובכך לפגוע בריבוע. לא הייתה לי כל כוונה לפסול תפילין מהודרות כמו אלו שאני מחזיק בידי, שבהן, כפי שהראיתי לכם, אני רואה את האור מצד לצד ואני יכול להכניס נייר. רווח כזה הוא תקין, רצוי והכרחי.
בתעשיית התפילין והסופרות קיימים שני מונחים שעלולים לבלבל. המונח הנכון לתפילין כשרות ומהודרות הוא "חרוצות", מלשון חריץ, כלומר תפילין שיש בהן חריץ ברור ועמוק מהתחלה עד הסוף. לעומת זאת, קיים המונח "פרודות". במקור, משמעותו "נפרדות", אך באופן מטעה, השימוש הרווח בשוק כיום מתייחס דווקא לתפילין שבתיהן דבוקים זה לזה, מצב שהוא פסול הלכתית. לכן, יש להיזהר מהבלבול ולהקפיד לחפש תפילין "חרוצות".
לסיכום, התפילין הנכונות והמהודרות ביותר הן אלו שיש בהן חריץ ברור בין כל בית לבית, הנמשך מהתחלה עד הסוף. ההידור מתבטא בכך שאני יכול להעביר חוט או פיסת נייר דקה בתוך החריץ, ולראות אור העובר מצד לצד. רווח כזה הוא תקין והכרחי, כל עוד אינו גדול מדי עד כדי פגיעה בריבוע.