התנגדות הורים לחסן ילדיהם כנגד מחלות מדבקות, מהי דעת ההלכה?

באלו נסיבות יהיו זכאים ההורים, עפ"י ההלכה, לסרב לחיסון ילדיהם?

האם רשאי אדם לתרום כליה לחולה למרות הסיכונים שבכך לחיי התורם?

האם מותר לקחת מח עצמות מגופו של קטין למען הצלת הזולת?

שאל השואל ואמר מהי עמדת ההלכה ביחס לשיח הציבורי שפרץ לאחרונה האם מותר להורים לתת חיסון פוליו לילדיהם המחוסנים, רק כדי למנוע התפשטות הנגיף באופן שאחרים לא יסתכנו. שהרי לכאורה במתן חיסון כזה למי שכבר התחסן, יש אולי סיכוי שעלול לחלות ואז אתה מסכן אותו, בשביל להגן על בריאות הציבור הרחב. האם מותר להורים אכן לקחת את ילדיהם אכן לקחת לחיסון כזה או לא? לפני כן נתייחס לגדולים, ואחר כך לקטנים. האם מותר לגדול להסתכן להציל מישהו או לסכן את עצמו? תשובה, לא. אם הוא מסתכן, חייך קודמים לחיי חבריך. אף על פי שמצוות עשה מן התורה להגן על חיי הזולת, לא תעמוד אדם רעך, ומצוות השבת אבדה אם בממון כך והשבת חייו של האדם על אחת כמה וכמה, אבל כל שיש סיכון למציל איננו חייב ולפעמים אפילו אסור לו, זה תלוי בדרגת הסיכון. אבל יש סיכונים שהם רחוקים, ניתן דוגמא. תרומת כליה, מן החי לחולה שהכליות שלו חולות והוא זקוק לכליה אז בזמנו תרומת כליה מן החי היתה מסכנת אחד לאלף, שניים לאלף ועל זה נחלקו הפוסקים אם מצווה יש בדבר לתרום, אם אסור לתרום. הרב עובדיה יוסף הגיע למסקנה שבנסיבות כאלה אין חובה אבל יש מידת חסידות. כלומר, אין לאסור על אדם שרוצה לתרום כליה בשביל חברו או בשביל קרובו, כי יש בזה מידת חסידות מאחר והסיכון הוא לא כל כך גדול. בנסיבות שלנו אנחנו מדברים עד כמה שאנחנו שומעים בכלי התקשורת שאם אדם מחוסן הוא מקבל חיסון כל יום מחדש רק כדי למנוע את התפשטות הנגיף ועל מנת למנוע שאחרים לא יחלו, הרי המקבל את החיסון למרות שהוא כבר מחוסן, כי הרי מדובר בנגיף חי. יש סיכון אולי אחד למיליון, ושמעתי רופא אחד אומר אחד למיליארד ז"א מדובר בסיכון מאוד, מאוד רחוק. מאוד, מאוד קטן. אם היה מדובר בגדולים הרי יש לנו כלל, אם אדם רואה את חברו תובע בים, חייב אם הוא יודע לשחות לקפוץ למים ולהציל. אף על פי שבכל ניסיון כזה יש איזה דרגה של סיכון. וכן אם הוא יכול להציל את חברו המותקף על ידי רודף אז הוא מתערב ופוגע ברודף, אף שהוא לא היה רודף עלול לכוון את נשקו כלפי המציל. כלומר, הגדול מצווה להציל את הזולת למרות שיש איזה שהיא דרגת סיכון כלפיו, לא גבוהה, כי אם היא גבוהה אז וודאי שאסור לו לסכן את עצמו. ואנחנו לא מדברים על חיילים בצבא, כי זה מעמד אחר לגמרי. אזי, כאמור יש דרגת סיכון, והראיה שכל אדם ואדם למען פרנסתו מסתכן. הבנאים עולים על הפיגום למרות הסיכון. הללו אשר נוסעים בדרכים במסגרת עבודתם מסתכנים. אין לך תחום בחיים שאין בו איזה שהיא דרגה של סיכון. לא אומרים לאדם אל תסתכן, אלא כל עוד הוא עובד למען פרנסתו וכל עוד הוא נוקט בזהירות, הוא מתפלל לאביו בשמיים אז זהו טבעו של עולם וכך צריך להיות. ולכן, לבני אדם גדולים היינו אומרים שיקחו את הדבר הזה אם היתה סיטואציה כזו, מדוע? כי דרגת הסיכון נמוכה, וכדי למנוע את הסיכון של הזולת האפשרית, אז הדבר הזה עדיין בכלל החובה של השבת אבדה, שלא תעמוד אדם רעך. אבל אנחנו מדברים על ילדים קטנים ואז השאלה האם אפשר להורים או בית דין לבריאות הציבור, לקחת משהו מהילד מגופו למען זולתו. הדבר הזה נידון בעניין מח עצמות שזה מאוד, מאוד נדיר למצוא מח עצמות מתורם כדי להציל מישהו. ומדובר באמת בהצלת חיים. אבל יש פוסקים, כמו הרב אוייבך זצ"ל וכל אלה שאומרים, כן, מותר לקחת מילד מח עצמות. הורים יכולים לקחת מילד מח עצמות כדי להציל את הזולת, למה? כי הדרגת סיכון שמזה שלוקחים ממנו נמוכה מאוד, מאוד אם בכלל. ויש אומרים שאפילו בית דין כבית דין יכולים לקחת מילד מח עצמות. כלומר, המדינה, נקרא לזה המדינה, הציבור. לקחת מח עצמות בשביל להציל את הזולת. אבל, עדיין כשמדייקים בדברי הפוסקים הללו מדובר בילדים שהגיעו לחינוך, והם סוברים שמותר לחנך את האדם, את הילד הקטן לעשות מצוות, להשיב אבדה. היה מי שאמר שזה כמו גדר לעשות צדקה, אבל אפוטרופוס אסור לו לתת צדקה מנכסי קטינים, הוא מפריש לו מעשרות. אבל אין קוצבים צדקה מקטינים כי אין לדברים סוף, וצריך להגן על ממונם. ולכן, קשה מאוד לקחת את הטיעון של צדקה לעניין לקחת משהו מגופו של הקטין, מח עצמות. כלומר, עדיין צריך עיון, הוראת ההיתר הזו לקחת מגופו של הקטין שהוא לא מצווה במצוות, רק מטעמי חינוך, לקחת משהו מגופו לטובת זולתו כדי להציל אותו מסכנה. ז"א יש אומרים שכן שעדיין צריך עיון. במקרה הנדון אין מדובר שלוקחים משהו מגופו, אלא שמשקים אותו להגיב שלכאורה אולי עלולים לסכן אותו. לא נוטלים ממנו, אבל מסכנים אותו. אבל בדרך הזו אומרים אנשי המקצוע שבולמים את התפשטות הנגיף באופן כזה שהנגיף לא יפגע באנשים חולים או בלתי מחוסנים ואז הם יחלו. אז כאן לא לוקחים אלא נותנים. השאלה אם מותר להורה לתת משהו לילדים הקטנים שהוא מסכן אותו בבריאות שלו, הדבר פשוט שאסור. אסור להורה להאכיל או להשקות את ילדיו הקטנים בדבר שעלול לסכן אותו, כי הוא אחראי כלפי שמיים, אפילו כלפי הציבור בבריאות הבן והבת. זה עדיין חובתו/חובתם הבסיסית של ההורים. יתרה מזו, אנחנו הרי מצויים כעת לפני ימים נוראים ואנחנו יודעים שיש צום מאוד, מאוד חמור בתורה זהו יום הכיפורים שאיסורו.... ואף על פי כן, התורה קבעה לחנך את הילדים מגיל תשע ומעלה לצום של שעות ולא יותר. מגיל 11 יום שלם, אבל גם אז היד על הדופק אם אכן באמת יכול אותו ילד להחזיק מעמד. פחות מגיל 9, אסור. אסור לאבא או לאמא לחנך את הקטין פחות מגיל 9 מדוע? כיוון שהסכנה שם היא בלתי צפוייה. הגמרה אומרת שהילדים אמרו, אבא אני רוצה לשתות, בליל יום הכיפורים, מה כבר עבר ושתו, ואמר עוד מעט, והילד מת. כלומר, סף השבירה של הילדים הקטנים הוא נמוך ואי אפשר לקחת בחשבון, לבוא ולסכן ילד בהעדר אוכל, בהעדר שתיה. אפילו שמדובר כאן לא בזמנים רחוקים, אלא בזמנים מאוד קרובים לאכילה והשתיה כי אנחנו מכניסים מאמר בתוך מאמר יש מחלוקת בין הפוסקים, אם ילד קטן, ההורים צריכים להאכיל אותו רק כדי צרכו או חופשי, חופשי. אז יש כאלה באים ואומרים, רק כדי צורכו, ויש כאלה שאומרים חופשי, חופשי. ונראים הדברים שכל שהוא פחות מגיל 9 מאכילים אותו חופשי, חופשי. הוא אומר רוצה את זה, תן לו את זה. הוא רוצה את זה, תן לו את זה. שוב, למה? כי אנחנו חוזרים חזרה לאותה הגדרה תלמודית גם בבלי וגם בירושלמי, אבא אני צמא, אבא אני רוצה כך וכך ביום הכיפורים והוא קטין, פחות מגיל 9 והאבא חשב big dell מה זה כבר יכול להיות והוא נפטר, נפטרו סיפורים רבים שהבבלי והירושלמי סיפרו כדי לצרוב בתודעתנו עד כמה ההורים צריכים להיות זהירים מאוד, מאוד בשמירת בריאות הילדים שלהם ועל ידי העדר, כל שכן כשהם מחדירים להם משהו. ומשום כך, נראים הדברים שכל מי שהוא פחות מגיל 9 וזה הנושא הנדון אכן באמת מאחר והם במיוחד ילדים תינוקות שהם בכלל, בכלל לא יודעים בין ימינם ושמאלם ולא הגיעו בכלל לדרגת חינוך. אין בכלל אפשרות להכריח הורה או לשכנע אותו שיביא את הילדים. רצה אוקי, אפשר להגיד שאין לו איסור בדבר הואיל וזה המלצה של רופאים ואנשי מדע ורובם נוהגים כן, הרבה הורים נוהגים כן, אז זה בגדר של שומר פתאים השם. כיוון שסוף סוף כך מתנהגים. כמו שההורים לוקחים את הילדים שלהם לשעשועים לנסיעות, אף שיש בזה איזה שהיא דרגת סיכון. אז מאחר וזה מנהג שהופך להיות של רבים, שומר פתאים השם. אבל לחייב אין אפשרות לחייב. הואיל ומדובר בקטינים מאוד, אז התרומה שלנו לשיח הציבורי הזה הוא שאכן באמת כל הורה שמביא את ילדיו לחיסון הזה, כמומלץ על ידי אנשי מדע גדולים, אם באמת נבדקו כל הדברים מסביב ולא מסתירים מידע. אם באמת זהו המצב, מותר לו לעשות את הדבר הזה ושומר פתאים השם. אבל, הורה שמסרב אין לגנות אותו ולהגיד לו, הוא פורש מהציבור, לא איכפת לו מאחרים. לא מדובר בילד קטין, מיהו האבא שיחליט בשבילו? מיהי האמא שתחליט בשביל הילד הקטן? מיהו בית דין שיחליט בשביל ילד קטן, כל שלא מדובר בבריאותו של הילד אלא בזולתו. זה נראה עיקרון המנחה בשיח הציבורי שפרץ לאחרונה.

תאריך: 
19/08/13 י"ג אלול התשע"ג
x

Audio Playlist