דיני תערובת חמץ

דיני תערובת חמץ

נאמר במסכת פסחים דף כט' עמוד ב':

אמר רב: (תערובת) חמץ, בזמנו (כלומר בפסח, אולם לפי הרמב"ם אפילו נתערב לפני הפסח ואילו לפי מרן רק אם נתערב בפסח) בין במינו (אם נתערב במצה) בין שלא במינו (אם נתערב במאכלים אחרים שאינם מצה ואינם חמץ) אסור, שלא בזמנו (כלומר לאחר הפסח)  במינו אסור, שלא במינו מותר. (שואלת הגמרא) במאי עסקינן (באיזה מקרה התייחס רב)? אילימא בנותן טעם (שטעם החמץ מורגש בתערובת) שלא בזמנו שלא במינו (האם) מותר? הא יהיב טעמא! אלא במשהו (כמות קטנה מאד באופן שטעם החמץ לא מורגש בתערובת). (מבארת הגמרא את טעמו של רב:) "חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור", רב לטעמיה (לשיטתו) דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, במינו במשהו (כל כמות אוסרת) שלא במינו בנותן טעם (רק אם מורגש טעם האיסור בתערובת, ולכן) רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו (שאסור רק בנותן טעם) אטו (משום) מינו (שאז אוסר במשהו). ושלא בזמנו (כלומר לאחר הפסח) במינו (בתערובת עם מצה) אסור כרבי יהודה (כפי שיטת רבי יהודה שהחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה) ושלא במינו מותר (לאחר הפסח) דשלא בזמנו ושלא במינו אטו מינו כולי האי לא גזרינן (כלומר, לא גוזרים על תערובת חמץ עם מאכלים אחרים לאחר הפסח). (הגמרא עוברת לדעתו של שמואל) שמואל אמר: (תערובת) חמץ, בזמנו (בפסח) במינו (כשנתערב עם מצה) אסור (ואילו) שלא במינו (כשנתערב עם מאכלים אחרים) מותר. שלא בזמנו (לאחר הפסח) בין במינו בין שלא במינו מותר. (מבררת הגמרא את טעמו של שמואל:) חמץ בזמנו במינו אסור, שמואל לטעמיה (לשיטתו) דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו אסורין במשהו (ואילו) שלא במינו בנותן טעם (רק אם טעם האיסור מורגש בתערובת), שלא במינן אטו (משום) מינן - לא גזר (לא ראה מקום לגזור). שלא בזמנו (לאחר הפסח) בין במינן בין שלא במינן מותרין (כשיטתו של) כר' שמעון (שסובר שרק חמץ עצמו אסור לאחר הפסח משום קנס ואילו תערובת חמץ מותרת לאחר הפסח). (הגמרא עוברת לדעתו של ר' יוחנן) ורבי יוחנן אמר: חמץ בזמנו (בפסח) בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם (כלומר אם יש פי 60 כנגד החמץ – מותר לאכול אתת התערובת). שלא בזמנו (לאחר הפסח) במינן בין שלא במינן - מותר. (מבארת הגמרא את דעתו של ר' יוחנן) "חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם" ר' יוחנן לטעמיה (לשיטתו) דר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. (ואילו) שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותרין כר' שמעון (שסובר שתערובת מותרת לאחר הפסח).

(הגמרא פוסקת הלכה במחלוקת האמוראים:) אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו (כלומר גם אם יש פחות מ-60 חמץ בתערובת) כרב (כשיטתו של רב ולא כשיטתו של ר' יוחנן). (ואילו) שלא בזמנו (לאחר הפסח): בין במינו בין שלא במינו מותר, (כשיטתו של) כרבי שמעון. ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא רבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא (כלומר גם לפי ר' שמעון חמץ אסור לאחר הפסח משום קנס)? (עונה הגמרא) הני מילי בעיניה (כלומר שהוא בעין ללא תערובת) אבל על ידי תערובת – לא.

נאמר במשנה בפסחים פרק ג':

ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ר"א אומר אף תכשיטי נשים זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת:

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

ענין עוברין, עוברין עליהן בבל יראה ובבל ימצא. כותח, "אלמרי". ושכר... ואין הלכה כר' אליעזר אלא כמו שאמר זה הכלל כל שהוא מין דגן, כלומר כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת המינין עם מים עובר עליו בפסח, אבל בלי מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו, לפי שהכלל אצלינו מי פירות אין מחמיצין. ואמרו הרי אלו באזהרה, כלומר כל האוכל אחד מאלו שיש בהן תערובת דגן, לפי שהכלל אצלינו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו. בד"א כשהיה בתערובת חמץ כזית בכדי אכילת פרס ואז יתחייב אוכל אותה התערובת מלקות, אבל אם היה שיעור הדגן שבו פחות מזה אין האוכלו חייב מלקות אבל אסור לאכלו. ואין הלכה כר' אליעזר.

העולה מדברי הרמב"ם שהתנא של המשנה דבר ברישא על איסור של "בל יראה ובל ימצא" ואילו בסיפא של המשנה (זה הכלל...) הוא עבר לאיסור אכילה כי רק באיסור אכילה יש כרת.

ומכך שהתנא נתן גדר אחיד במשנה של כזית בכדי אכילת פרס, יוצא איפוא שאיסור של בל יראה ובל ימצא הינו רק אם יש כזית בכדי אכילת פרס. ולכן אם שיעור החמץ בתערובת הוא פחות מכך מותר להשהותו בפסח (לא לאוכלו כמובן), ואין צריך לבערו.

ניתן גם לדייק זאת מהסיפא של דברי הרמב"ם שכתב שאם אין כזית בכדי אכילת פרס אסור לאוכלו ולא כתב שאסור לקיימו על אף שהמשנה עוסקת בבל יראה ובל יימצא, משמע אם כן שכל הגדר של בל יראה ובל ימצא הינו רק אם יש כזית בכדי אכילת פרס.

בעוד שלפי שיטת מרן, אם אין בתערובת פי 60 כנגד החמץ אסור להשהותו ואם משהה עובר על איסור תורה של בל יראה ובל ימצא.

אולם אחר בקשת המחילה, יש קושי בשיטת מרן, כי הרי אם נניח שיש פי 40 או פי 50 כנגד החמץ (באופן שלא מורגש טעם החמץ), מי שאוכל את התערובת לא עובר על איסור תורה (כי אין נותן טעם) ואילו אם משהה אותה, הרי שלפי שיטת מרן הוא עובר על בל יראה ובל ימצא. ויוצא איפוא שלפי מרן איסור בל יראה ובל ימצא חמור יותר מאיסור אכילה? והרי איסור אכילה הינו חמור יותר שהרי הוא בכרת מה שאין כן בבל יראה ובל ימצא שהוא רק במלקות!

ומאחר שלא מצינו שיש איסור דרבנן של בל ייראה ובל ימצא, ומאחר שאם אין החמץ נותן טעם התערובת הרי התערובת אינה אסורה באכילה מדאורייתא, לכן לפי הרמב"ם אין בתערובת איסור של בל יראה ובל ימצא ומותר להשהותה בפסח.

לגבי איסור אכילת תערובת חמץ כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק א':

ו  אֵין חַיָּבִין כָּרֵת, אֵלָא עַל אֲכִילַת עַצְמוֹ שֶׁלֶּחָמֵץ.  אֲבָל עֵרוּב חָמֵץ כְּגוֹן כֻּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁהֶחָמֵץ מְעֹרָב בָּהֶן--אִם אֲכָלָן בַּפֶּסַח, לוֹקֶה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת:  שֶׁנֶּאֱמָר "כָּל-מַחְמֶצֶת, לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות יב,כ).  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאָכַל כַּזַּיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת, בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלוֹשׁ בֵּיצִים--הוּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה; אֲבָל אִם אֵין בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלוֹשׁ בֵּיצִים--אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל--אִם אָכַל, אֵינוּ לוֹקֶה אֵלָא מַכַּת מַרְדּוּת.

והשאלה היא מדוע נאסר החמץ באיסור אכילה בכל שהוא?

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק טו' הלכה ט':

ט  חָמֵץ בַּפֶּסַח--אַף עַל פִּי שְׁהוּא מֵאִסּוּרֵי תּוֹרָה, אֵינוּ בִּכְלָלוֹת אֵלּוּ:  לְפִי שְׁאֵין הַתַּעֲרֹבֶת אֲסוּרָה לְעוֹלָם--שֶׁהֲרֵי לְאַחַר הַפֶּסַח תִּהְיֶה כָּל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.  לְפִיכָּךְ אוֹסֵר בְּכָל שְׁהוּא, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ.

כלומר, לפי הרמב"ם החמץ בפסח אסור בכל שהוא, משום שהוא דבר שיש לו מתירין (לאחר הפסח כל התערובת תהיה מותרת).

דבר שיש לו מתירין כולל 2 סוגים:

1. דבר שיותר על ידי מעשה, כגון יין טבל שנתערב ביין מתוקן. הרי שמאחר שבידו לתקן את הטבל על ידי שיפריש תרומות ומעשרות, לכן יין הטבל אוסר בכל שהוא עד שיתקנו.
2. דבר שיותר על ידי ציר הזמן, כגון חמץ שיהיה מותר לאחר הפסח.

דבר שמותר על ידי מעשה, אם נתערב שלא במינו ואין בו נותן טעם הרי הוא מותר. ואילו דבר שנאסר על ציר הזמן, כמו חמץ, הרי שגם אם נתערב שלא במינו ואין בו נותן טעם, יהיה אסור עד שיותר על ציר הזמן.

השאלה שעולה היא מה גדר התערובת שמותרת לאחר הפסח?

כותב מרן בסימן תמ"ז סעיף יא':

בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב לאחר הפסח בטל בששים.

כלומר, לדעת מרן תערובת מותרת לאחר הפסח רק אם יש פי 60 כנגד החמץ.

אולם כותב המשנה ברורה:

(קה) בטל בששים - כ"ז בשנתערב לח בלח או יבש בלח דשיעור בעלמא בנותן טעם אבל אם נתערב יבש ביבש בכל הני גווני שצייר המחבר אפילו חד בתרי בטל מותר לאחר הפסח באכילה. ודע דאופן בתרא שצייר המחבר שנתערב לאחר הפסח ומצריך גם בו ששים זהו ע"פ דעת הטור אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דכשנתערב לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו ברובא סגי דלא קנסו לאסור בנתערב לאחר הפסח כשההיתר רבה עליו וכתבו האחרונים דבמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:

כלומר לדעת המשנה ברורה לדעת פוסקים אחרים תערובת חמץ מותרת לאחר הפסח בביטול ברוב רגיל וניתן לסמוך עליהם בשעת הדחק.

נאמר במשנה עבודה זרה פרק ה':

ה,ט  אלו אסורין, ואוסרין כל שהן:  יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה--הרי אלו אסורין, ואוסרין כל שהן.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

וחמץ בפסח דוקא בין במינו בין שלא במינו במשהוא, ואמנם יצא מדין כלל איסורין שבתורה לפי שהוא בזמן מוגבל ואין איסורו שייך לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שבתורה אשר קדם הדיבור בהם, אלא איסורו תלוי בזמן, וכאשר עבר הזמן סר איסורו, ולפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה ביין נסך וטבל כפי שהקדמנו. והשג אלו הענינים כולם וההבחנה ביניהם, ויושג לך החוק בכל.

כלומר, לאחר הפסח סר איסור החמץ ללא תנאים וללא הגבלה גם אם החמץ הוא הרוב בתערובת.

סיכום:

1. לכאורה לפי הרמב"ם כל תערובת של חמץ מותרת לאחר הפסח גם אם הרוב חמץ. וכפי שיודגם להלן בעניין הבירה והויסקי.
2. אולם לכאורה אסור לערב חמץ לאחר הפסח בכדי להתירו באכילה מכך שהרמב"ם כתב "אם נתערב" (ניתן גם לדייק זאת מפרק ג' הלכה ה' שאם מצא חמץ לאחר הפסח שצריך לבערו ולא כתב שניתן לערבו כדי להתירו). יש לציין שיש פוסקים שמתירים לערב חמץ שעבר עליו הפסח בדברים המותרים כדי להתיר את התערובת, בנסיבות של הפסד מרובה.

3. הרבה פוסקים אומרים שבירה וויסקי הם חמץ גמור, אולם לפי הרמב"ם ייתכן שמאחר שבבירה וויסקי יש מרכיבים אחרים אפילו שהם בהיקף קטן מאד, הם בגדר תערובת חמץ שאולי מותרת אחרי הפסח (11 גרם שמרי ענבים ל-25 ליטר בבירה ו 60 גרם כשות ל 23 ליטר. והוויסקי 11 גרם שמרי ענבים ל 25 ליטר, אבל בוויסקי אין מדובר בתמיסת דגנים כמו בבירה, אלא באידוי של זיעת דגנים).
4. לגבי ויסקי מאחר והוא נעשה כאמור באמצעות אידוי, הרי שניתן לצרף את הדעה  שאידוי חמץ אסור רק מדרבנן בנוסף לאמור לעיל שאולי הוא בגדר תערובת חמץ, ואם כן, לכאורה, יש סברא להתירו לאחר הפסח.
5. מי שיש לו כמות גדולה של בקבוקי ויסקי – לכתחילה ישתדל לכלותם לפני הפסח או למכור אותם מכירה אמיתית, דהיינו בהעברת המוצר לרשות הגוי הקונה, או לפחות אם ימצא גוי שיסכם איתו שיקנה את הויסקי ממנו בלי התחייבות גמורה למכור אותו בחזרה ליהודי אחרי פסח.
6. לאור האמור לעיל, לכאורה, רוב המאפים והמוצרים התעשייתיים בימינו הינם בגדר תערובת חמץ, ולכן נוכל לצרף  עניין זה למכירת חמץ הנוהגת בימינו לבעלי עסקים ולמחסני המדינה וזאת כדי להתיר לנו לאכול מאותו חמץ תעשייתי לאחר הפסח.