דיני אכילה בהלכה ובירור בדיני מצה עשירה ומצה שמורה

נושא 1 - דיני אכילה בערבי שבתות ומועדים בכלל ובערב הפסח בפרט
נושא 2 - מהי מצה עשירה ומהי מצה שמורה

מקורות:
פסחים - דף צט עמוד ב, דף מ' עמוד א-ב
רבינו - הלכות חמץ ומצה

 

אכילה בערבי שבתות בימים טובים בכלל ובערבי פסחים בפרט

תמצית וסיכום השיעור:

  • בערב פסח אסור לאדם לאכול סמוך למנחה קטנה (שעתיים וחצי זמניות לפני השקיעה), כדי שיאכל את המצה בליל פסח בתיאבון (ומותר לאכול מעט פירות או ירקות אך לא ימלא כריסו מהם).
  • בערבי שבתות וימים טובים, מותר מעיקר הדין לאכול עד החשיכה, אולם ראוי לאדם שימעט אכילתו משעת המנחה ומעלה כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול. כלומר, אין בכך איסור מן הדין אלא המלצה משום כבוד השבת ויום טוב.
  • לדעת רבינו האסור של אכילת מצה בערב פסח, כולל גם מצה שנילושה במי פירות ("מצה עשירה"), ואילו לדעת מרן מותר לאכול בערב פסח מצה שנילושה במי פירות.
  • לדעת רבינו רק מצה שנילושה בארבעת המשקים: יין, שמן זית, דבש וחלב - אין אדם יוצא ידי חובה באכילתה בליל פסח, ואילו לדעת מרן מצה שנילושה בכל סוגי מי פירות, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילתה בליל פסח.
  • איסור אכילת מצה בערב פסח כולל גם מצה מבושלת ומצה מטוגנת אולם מותר לאכול קמח מצה מבושל (עציט) בתנאי שבושל לפני ערב פסח, כי אחרת הוא כבר נאסר עם תחילת יום ערב פסח.
  • בערב פסח שחל בשבת, לדעת רבינו לא תקנו חכמים אכילת סעודה שלישית ואילו לדעת מרן יש לקיים סעודה שלישית במצה עשירה.

להלן פרטי הדינים בהרחבה:

נאמר במשנה במסכת פסחים דף צט עמוד ב':

ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי

ומסביר רש"י – ד"ה לא יאכל - כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון משום הידור מצוה.

ומבאר הרשב"ם שסמוך למנחה הכוונה למנחה קטנה שהיא שעתיים וחצי לפני השקיעה.

ומפרש רבינו בפירוש המשנה:

סמוך למנחה, כשנשאר מן היום יותר על שעתים ומחצה זמניות, לפי שהעת הנקרא מנחה הוא שנשאר מן היום שעתים ומחצה. וחייבנו כך לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה, לפיכך מרעיב עצמו כדי שיאכלנה בתאבון. וזה שמנענוהו מלאכול אינו אכילת פת שהרי אין לו אז פת, לפי שאסור אצלינו לאכול מצה ביום ארבעה עשר עד שיאכלנה בעת המצוה, אלא מנעוהו מלהרבות בשאר מאכלות. וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים. כדי שיהיה דרך חרות.

רבינו מבאר שהאכילה שנאסרה אינה אכילת פת כי הרי חמץ אסור באכילה מתחילת שעה חמישית ומצה אסורה באכילה מתחילת היום, אלא הכוונה שלא יאכל משאר המאכלים.

לכאורה עולה השאלה, למה רבינו לא התייחס לאכילת מצה עשירה ביום י"ד כי הרי לא יוצאים בה ידי חובה.

וכותבים התוספות בד"ה לא יאכל אדם:

פירוש אפילו התפלל ומשום מצה כדאמרינן בגמ' דבלא התפלל תפלת מנחה אפילו בשאר ימות השנה אסור כדתנן בפ"ק דשבת (ד' ט:) וא"ת ומה לא יאכל אי מצה אפילו קודם נמי אסור כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו ואי במיני תרגימא הא אמר בגמרא (ד' קז:) אבל מטבל הוא במיני תרגימא וי"ל דאיירי במצה עשירה דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה חובתו ואוכלה קודם זמנה אבל מצה עשירה שריא וכן היה נוהג ר"ת:

כלומר, לדעת התוספות המצה שאסורה באכילה בערב פסח היא מצה שיוצא בה ידי חובתו בליל פסח ולכן אכילת מצה עשירה מותרת בערב הפסח כי אינו יוצא בה ידי חובה בליל פסח. ומשכך, מותר לאכול מצה עשירה עד סמוך למנחה כדי שיאכל את המצה בליל פסח בתיאבון, וכך היה נוהג רבינו תם. והדימוי לחתן בבית חמיו הוא מעניין הפזיזות וחוסר שליטה על התאוות, שכשם שהחתן לא הצליח לחכות לנישואין, כך אותו אדם לא הצליח להימנע מאכילת מצה עד ליל פסח.

וכתב רבינו בהלכות חו"מ פרק ו':

יג  [יב] אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות.  וכן אסור לאכול ערב הפסח, מקודם המנחה במעט, כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה; אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרסו מהן.  וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו; אבל בשאר ערבי ימים טובים, אוכל והולך עד שתחשך.

ואם נבאר את דברי רבינו בהלכה על פי פירוש המשנה, יוצא איפוא שלדעת רבינו גם אכילת מצה עשירה אסורה בערב פסח מאחר ורבינו כתב בפירוש המשנה שאינו יכול לאכול פת בערב הפסח ולא חילק רבינו בין מצה עשירה למצה רגילה, משמע שכל סוגי המצות אסורות.

ניתן ללמוד זאת גם מדברי רבינו בהלכות חו"מ פרק ו':

ו  מַצָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת, יוֹצֶא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.  אֲבָל אֵין לָשִׁין אוֹתָהּ בְּיַיִן, אוֹ שֶׁמֶן, אוֹ דְּבַשׁ, אוֹ חָלָב--מִשּׁוֹם "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז,ג), כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; וְאִם לָשׁ וְאָכַל, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.  וְאֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת מֻרְסָן, וְלֹא בְּפַת סֻבִּין; אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הַקֶּמַח בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ וּבְמֻרְסָנוֹ וְעוֹשֵׂהוּ פַּת, וְיוֹצֶא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ.  וְכֵן פַּת סֹלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר--הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, וְיוֹצֶא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח; וְאֵין אוֹמְרִין בָּהּ, אֵין זֶה "לֶחֶם עֹנִי".

כלומר, לדעת רבינו אין חילוק בין מצה רגילה למצה עשירה, אלא הכל נכלל בגדר של מצה. ולכן האיסור של אכילת מצה בערב פסח כולל גם מצה שלשה במי פירות (אין לרבינו מושג של "מצה עשירה").

יוצא איפוא שיש מחלוקת בין רבינו לרבינו תם, שלדעת רבינו אסור לאכול מצה עשירה בערב הפסח ולדעת ר"ת מותר.

לדעת המאירי (על הסוגיה בדף צט עמוד ב') מותר לאכול מצה עשירה בערב הפסח. וכן דעת הריטב"א שכל מצה שלא יוצא בה ידי חובה בליל פסח מותר לאוכלה בערב הפסח, בין מצה עשירה ובין מצה שאינה שמורה (בצקות של גויים).

ומארי בתשובה לרב שמואל טל הי"ו ענה שאכן לדעת רבינו כל מצה אסורה לאוכלה בערב הפסח גם מצה עשירה.

בנוגע לאכילה בערבי שבתות וימים טובים כתב רבינו בהלכות שבת פרק ל':

ד  אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת.  ומותר לאכול ולשתות, עד שתחשך; ואף על פי כן מכבוד השבת שיימנע אדם מן המנחה ומעלה מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול.

ובהלכות יו"ט בפרק ו' כתב רבינו:

טו  [טז] כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים--שנאמר "לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח,יג), וכל ימים טובים נאמר בהן "מקרא קודש" (ויקרא כג,ז-לו); וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת.  וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ומעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכיבוד.  וכל המבזה את המועדות, כאילו נטפל לעבודה זרה.

כלומר, לדעת רבינו אין איסור מן הדין לאכול בערבי שבת וימים טובים עד חשיכה, אלא זו המלצה טובה שלא לסעוד מן המנחה (מנחה קטנה) ולמעלה כדי שייכנס לשבת וליום טוב כשהוא מתאווה לאכול.

וכן כתב מרן בסימן רמ"ט סעיף ב' (לגבי שבת):

ולאכול ולשתות בלי קביעת סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהג בה בחול מט' שעות ולמעלה:

וכן לגבי ימים טובים, כתב הרמ"א בסימן תקכ"ט סעיף א':

הגה: ואסור לאכול ממנחה ולמעלה בערב יום טוב, כמו בשבת, שזהו מכלל הכבוד

לעומת זאת, בערב פסח אין זו המלצה, אלא איסור מן הדין כדי לאכול את מצת המצווה לתיאבון (כפי שהובא לעיל בהלכות חו"מ פרק ו' הלכה י"ג).
ומאחר שלדעת רבינו בערב פסח אסור לאכול את כל סוגי המצה, בין מצה רגילה ובין מצה עשירה, לכן האיסור של אכילה סמוך למנחה כולל אכילה של דברים אחרים: בשר, דגים, אוז, קטניות וכדומה.

דעת הריב"ש כדעת הפוסקים שמותר לאכול מצה עשירה בערב הפסח:

איסור אכילת מצה עשירה בערב הפסח בא לידי ביטוי גם בנוגע לסעודה שלישית של ערב פסח שחל בשבת. שכן כתב רבינו בהלכות חו"מ פרק ג':

ג  חל ארבעה עשר להיות בשבת--בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלושה עשר; ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו, עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת. 

רבינו לא התייחס לדין סעודת שלישית בשבת, וגם הגמרא לא התייחסה לסעודה שלישית אלא רק ל-2 סעודות של שבת.

ומארי מבאר שלדעת רבינו חכמים לא תיקנו סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת, כי הרי לדעת רבינו אסור לאכול מצה עשירה בערב פסח.

לעומת זאת, מרן בסימן תמ"ד סעיף א' כתב:

ארבעה עשר שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלושה עשר, ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת. דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, אלא במצה עשירה. וצריך לעשותה קודם שעה עשירית.

כלומר לדעת מרן יש לקיים סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת באכילת מצה עשירה.

אולם השאלה היא, מדוע הגמרא לא דנה בדין שהוא תדיר, כלומר דין של סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת, לכן נראה שהלכה היא כדעת מארי בביאורו לדברי רבינו, שלא תיקנו חכמים סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת.

מהי הגדרת מצה עשירה שאינו יוצא בה ידי חובה בליל פסח?

כתב רבינו בהלכות חו"מ פרק ו':

ו  מַצָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת, יוֹצֶא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.  אֲבָל אֵין לָשִׁין אוֹתָהּ בְּיַיִן, אוֹ שֶׁמֶן, אוֹ דְּבַשׁ, אוֹ חָלָב--מִשּׁוֹם "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז,ג), כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; וְאִם לָשׁ וְאָכַל, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.  וְאֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת מֻרְסָן, וְלֹא בְּפַת סֻבִּין; אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הַקֶּמַח בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ וּבְמֻרְסָנוֹ וְעוֹשֵׂהוּ פַּת, וְיוֹצֶא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ.  וְכֵן פַּת סֹלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר--הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, וְיוֹצֶא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח; וְאֵין אוֹמְרִין בָּהּ, אֵין זֶה "לֶחֶם עֹנִי".

כלומר לדעת רבינו רק מצה שנילושה ב-4 משקין: יין, שמן, דבש וחלב, לא יוצא ידי חובה בליל פסח.

לעומת זאת, כתב מרן בסימן תס"ב סעיף א':

מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני:

כלומר לדעת מרן כל מצה שנילושה במי פירות ולאו דווקא ב-4 משקין, לא יוצא בה ידי חובה בליל פסח.

ומאחר שלדעת רבינו גם מצה עשירה אסורה באכילה בערב פסח אין חילוק באופן עשיית המצה, וכל מצה אסורה בערב פסח, בין מצה מבושלת ובין מצה מטוגנת (שברכתם המוציא).

לגבי "עציט" (קמח מצה מבושל במים) – מאחר והוא נטחן ובושל אין בו איסור אכילה בערב הפסח בתנאי שזה בושל לפני ערב פסח, כי אחרת הוא כבר נאסר עם תחילת יום ערב פסח (כך הורה מארי וכך דעת הרב).

מוצרים נבחרים

עם פירוש הרב יוסף קאפח זצ"ל
מחיר: 
68.00₪
להכיר את כל תריג מצוות!
מחיר: 
58.00₪