פרת סכסוך בין בעל חנות מכולת דתי רשמיים ובין לקוח דתי. הלקוח כמו עוד כמה לקוחות קונים מאותו בעל חנות מכולת בהקפה. בעל החנות רושם ובסופו של דבר מסכם ודורש את הסכום המגיע לו בעל כוחות משלמים לו. בימים דרש בעל המכולת מהלקוח שלו. סכום מסוים. הלקוח נדעם. אמר לו שזהו סכום גבוה והוא לא צורך כל כך הרבה. עינו ברישום של הבעל חנות מכולת ואמר לו הלקוח זה קניתי ממך. זה אני מעשר, זה אני מאשר, זה אני לא מאשר, זה אני לא מאשר. וכך יצא שנניח, נניח הוא טבע ממנו 2500 אז יצא ש000 הוא מודה לו, 500 הוא לא מודה לו. עכשיו הגיעו לבית הדין כי זה אומר מגיע לי 2500. זה אומר לכל יותר מגיע לו 2000 ולא יותר. עכשיו לכאורה לפי הכללים של מלווה ולובה. כשהמלווה טובע סכום מסוים והלובה מודה במקצת הרי מן התורה הוא חייב שבואה. הוא נשבע בן כפתת חפץ בספר תורה והוא פטור. זה משלם את ה-2000 ופטור על ה-500. זה נקרא שבועת מודמקצת שהיא שבועה מן התורה. אז לכאורה בית הדין רצה כך לחייב את הלקוח הדתי לישבה שבועת מודה במקצת הלקוח אמר טוב אם זה הוא הדין הוא ישבע אפילו בן כיתת חפץ וישלם את ה2000 וייפתר מ-500 טען על החנובוני הדתי ואמר למה כבוד בית הדין מחייבים אותו שבועה יש לי כך הוא אמר לחם ואני מעמד עודין של חן על פנקסו וחןוני על פנקסו נשבע ונוטל ואני מוכן לשבוע ולטול 2500 ונסביר את הדברים בדרך כלל אין דבר כזה שהאדם בא טובע תביעה נשבע על תביעתו ונוטל יש כלל גדול כל מי שרוצה להוציא ממון מחברו המוציאים חברו עליו שיביא עדים יביא שטרות אבל לא שיאמר הנה לאני חייב לי סכום כזה וכזה אני אם הוא מחיש אני מוכן לשבע ולטול אין דבר כזה אבל זהוא הכלל שהאדם בדרך כלל לא נשבע ונוטל השבועה בדרך כלל היא בשביל לפתור ולא בשביל לזכות בממון אבל מה כאמור בכל כלל יש יוצא מן הכלל. במשנה במסכת שבועות מנו שם מספר אה מקרים שחכמי ישראל תיקנו להם להישבע ולטול. זה תקנה של חכמים. זה נקרא שבועת הדיינים. למשל שכיר נשבע ונוטל. מדוע? כי המעביד הרבה פעמים משלם לזה, משלם לזה, לא מדובר בהנהלת חשבונות מסודרת, אלא בצורה פירטית פרטית הוא משלם לזה, משלם זה לא נדמה שהוא שלם לעובד הזה והעובד בשבילו זה החיים שלו, זה הפרנסה שלו אז הוא אומר לא קיבלתי אז חייבו אמרו יבוא השכיר אם הוא טובע שהוא אין לא קיבל שכר והמעביד אומר שכן נתן לו שכר יש שבית זה תקנה של חכמים וכן יש עוד מקרים אחד מהם זה חם על פנקסו. מה זה חנוני על פנקסו? חנוני על פנקסו זה כשאדם בא ואומר לחנוני, תשמע, יש לי עובד או יש לי פלוני ואני צריך לתת לו כסף. אין לי כסף מזומן. תן לו כסף מזומן ואני אפרע לך. אז בא אותו עובד מדי פעם פעם מקבל מהחנוני את מה שמגיע לו, מהמעבית שלו. זה נקרא חנווני על פנקסו. לימים בא החנווני, אומר לותו אדם, אתה חייב לי כך וכך, כי נתתי לעובד שלך כך וכך לפי ההוראה שלך. אומר העובד, אני לא מכיר, אני לא יודע, לא קיבלתי, לא קיבלתי ממנו כלום. זאת עובד עכשיו טובע מהמעביד את הכסף. זאת אומרת עכשיו המעביד עומד בפני שתי תביעות על אותו סכום. אח לא ן שהוא שלם לעובד העובד אומר שהוא לא קיבל והעובד טובע את המעביד וגם החינוני טובע את המעביד מה מה הוא הדין במקרה כזה אז המשנה במסכת א שבועות פרק ז' הלכה ה אומרת שהחנוני נשבע ונוטל והעובד נשבע ונוטל למרות שלכאורה אחת מהם שקרן או טועה אז יש זה מול זה בפני זה אולי אחד יתבייש ויעשה חשבון אם באמת כאן הוא לא משקר וגונב את מישהו וכך נפסקה ההלכה בהלכות מלווה לובנו פרק 16 הלכה ה ואלך וכן בשולחן ערוך אושר משפט צדי א' וסעיפים א' ואלך זה נקרא חנווני אל פנקסו אומר החנווני שבא לבית הדין אומר אתה אומר ללקוח אתה קנית ממני הנה יש לי פנקס לי יש נאמנות כמו הדין שחנוני על פנקסו גם אני יש לי את הפנקס שלי ואני נאמן אני מוכן לשבע על 2500 ולטול את ה-2500 אומר בית הדין לא טעות היא בידך חנווני על פנקסו מדובר שיש שם גדר של נאמנות מה פירוש כשהמעביד ביקש מחבני ואמר לו, "אין לי כסף מזומן, אתה תיתן לעובדים שלי ואני אתן לך". הרי הוא מינה אותו כנאמן וקיבל עליו את הנאמנות של הפנקס של אותו חנווני. ולכן נתנו לחנונים מעמד מיוחד שהוא נשבע ונוטל. אבל לא שאדם יבוא, כל חן יבוא יגיד אני נאמן עם הפנקס שלי. היה מקרה שהגיע לידי הנודע ביהודה חושל משפט א מחדור הבטר חושר משפט סימן טו ורב אחד סיפר לו על המקרה הזה ואמר לו תשמע אני לא הסכמתי ללת את האפשרות לחנוני לשבע כי מה פתאום הוא נאמן על הפנקס שלו זה לא המקרה שהמשנה דענה בו זה מקרה שלכוח בא וקונה מהחנוני והחנוני רושם לעצמו אז מה פ שניהמין לו אלא אני נותן ללקוח לישבה שהוא לא לקח או שבעת מוד מקצת או שבעת סת זה תלוי בטי וטענה וזהו אמר לו הנודע ביהודה יפה מאוד דנתא אתה צודק במה אתה חוזים הוא אומר בכל דיין שרוצה להאמין לחנ על פנקסו להוציא ממון אפילו בשבועה לא ידע בדיני מונות בין ימינו לשמאלו ואין חילוק בין פנקס לפנקס כי מה יקרה גם על הכל חי אמר אני מנהל פנקס מה לנו להאמין לפנקס של החימני אולי נאמין לפנקס של של הלקוח רק שיש גדר נאמנות מיוחדת במילה אז נותנים את התשופר הזה את המעלה הזאת את הדין הזה שהחן נשבע בנוטל אבל כאן הוא אומר מה להטענה בעל פה מה להטענה בכתב החנוןשב בא ואומר בכתב זה כמו שהוא טוען בעל פה זה אותו דבר ולכן במקרה הנתון הזה לא לא נותנים לו את הזכות לשבע על פנקסו וכך הוא באמת איך קוראים הציצלי עזר היה אצלו מקרדומה שגם כן חנווני בלקוחה פרץ ביניהם סכסוך בעניין הזה והאיך קוראים בחלק זן בצליעזר חלק ז' בפרק סימן מח פרק ו סעיף ה אמר כמו נודע ביהודה שמקרה כזה אין דבר כזה שבעל החנות יש לו יתרון אין לו יתרון כי מה זה שהוא רושם לעצמו שירשם לעצמו עם כל הכבוד ולכן הוא פתר איך קוראים חייב את הצד שכנגד את השבועה ולא נתן את התשופר הזה לחנרני להישבע ולהיפתר ללמדנו ללמדנו שקודם כל עניין ההקפה הם לא תמיד בריאים ולא אחת פורצים סכסוכים בחגון זה ואין יותר טוב שלם משלם ועל כל פנים ועל כל פנים אין הכי טוב גם כן היום בגלל שיש מכונה מחשבנת שידרוש ממנו את הקבלה ישמור את הקבלות, יבדוק את הקבלות, כי לפעמים גם במכונה החשברת יש טעויות. אם לא מאוד קשה בדברים האלה לבוא ולומר ניתן לחן ואני את זכות השבועה. דרך אגב, הווע על הנודע ביהודה הנה בשולחן ערוך חושפת סעיף ה סימן צ כתוב יש לדון על פי פנקס של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו ואפילו להוציא מתומם בקטנים. איך יש רגליים לדבר שמה שכתוב שם זה אמת אומר הנוד ביהודה שמה מדובר משהו אחר מדובר על אדם שכותב בבנקס אני חייב לפלוני ככה אני חייב פלמוני ככה לקחתי מפלוני ביום זה הלואה כזו ביום זה הלוואה כזו כזו כיוון שזה הודעה עצמית שהוא לקח חובות בזה הוא נאמן אבל כשאדם בא כותב בפנקס פלוני לקח ממני הלוואה כך וכך וביום זה כך וכך ויום זה כ הנייר סובל את הכל מאיפה אנחנו יודעים כל אחד תחיל לכתוב כמה שרוצה ויבוא לטבע על פי הפנקס שלו ולכן יש הבחנה בין שני הפנקסים האלה בין פנקס המחייב את בעל הפנקס ובין פנקס זכה את בעל הפנקס שפנקס מחייב את את בעל הפנקס הודעת בעל דין אבל פנקס הם זקט ועליו פנקס וזה צריך היטב היטב לבדוק שאם אין גדרי נאמנות הוא לא יהיה זכאי לשב לטול רבי חמגשמר