מהי חכמה יוונית?

לקראת חנוכה אנו מבקשים לברר מהי חכמה יוונית? מדוע אסרו חכמים ללמוד אותה והאם יש תנאים מסויימים בהם יותר ללמוד חכמה זו? מאמר מרתק מאת נהוראי יהב

במשנה שוטה ט,יד נאמר ע"פ כ"י קאופמן: "בפולמוס שלקיטס Quietus (נציב יהודה במרד בר כוכבא אך י"ג "טיטוס"-  שהיה קיסר רומא בימי החורבן, וכך בתוספתא טו,ח מהדו' ליברמן וזה הנוסח שעמד לפני רוה"ר כולל הרמב"ם) גזרו על עטרות הכלה ושלא ילמד אדם את בנו יוונית". נציין שהרמב"ם מפרש בפיהמ"ש (שם) את המילה פולמוס כתקופת שלטון. מקובל יותר לפי היוונית לפרשה כמלחמה/ מאבק כמו במקבילה בירושלמי ע"ז א,ב: "מלכות מצרים ומלכות רומי היו עושין מלחמה אילו עם אילו אמרו עד מתי אנו הורגין בפולמוס זה עם זה". והנה בגמ' שם מט ע"ב מובאת עדות היסטורית לפיה ילדים רבים למדו חכמה יוונית לפחות כמספר לומדי התורה בתקופה שלפני החורבן:"רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג מאי דכתיב "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי"- אלף ילדים היו בבית אבא חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יונית ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא".

התוספתא בסוטה טו, ח מצמצמת את הגזרה שתוארה במשנה: "התירו להם לבית רבן גמליאל ללמד את בניהם יונית, מפני שהן קרובין למלכות". אם כן מה כלל האיסור ומהו טעמו? הבבלי עונה כי לא התכוונה המשנה אלא לאסור חכמה יוונית ולא לשון יוונית ולכן- "לשון יוונית לחוד וחכמת יוונית לחוד"(שם) ואדרבה רבי היה משתבח בלשון היוונית ורב יוסף הבבלי השתבח בבקיאותו בלשון הפרסית. ואף לבית ר"ג התירו לו חכמה יוונית מפני שקרובין למלכות". אך הירושלמי פאה א,א; שוטה ט, טו נראה שלא הבחין בין חכמה יוונית ללשון יוונית. וממנו עולה שהאיסור ללמד יוונית הוא מפני המסורות:

"שאלו את ר' יהושע אם מותר ללמוד יוונית וענה ילמדנה בשעה שאינה לא יום ולא לילה כלומר משום ביטול תורה- ושאלו שם א"כ לא ילמד בנו אומנות שהרי מתבטל ע"י כך מלימוד תורה והרי "אמר רי"ש ובחרת בחיים-זו אומנות"! עונה רבי בא בריה דרבי חייא...בשם רבי יוחנן: מפני המסורות. רבי אבהו בשם רבי יוחנן מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה שמע שמעון בר בא אמר בגין דרבי אבהו  בעי מילף ברתיה- הוא תלי ליה ברבי יוחנן!(כי רוצה ללמד את בתו יונית הוא תולה הדברים בשם ר' יוחנן) אמרה ר' אבהו יבא עלי אם לא שמעתיה מר' יוחנן".

כלומר החשש שיעשו שימוש רע בשפת השלטון שעלול לפגוע בעמ"י. הר"ש ליברמן בספרו יוונים ויוונות בא"י עמ' 226 העיר שהאיסור במקורו חל על המבוגרים ללמד את הקטנים כפי שניתן לדייק מלשון המשנה, אך לא נאסר על המבוגרים ללמוד בעצמם. על טעם ההבדלים שבין בבל לא"י הוא מעיר: "לימוד היוונית עשוי למשוך צעירים, להיעשות ריטורים ולפגוע במתכוון או שלא במתכוון בטובת הכלל ובטובת יחידים. זו הייתה כמובן, סכנה של ממש רק בארץ-ישראל (שבה דיברו יוונית במשרדי השלטונות), אבל לא במלכות פרס. ולפיכך פסק התלמוד הבבלי (ב"ק פג,א) שרק הוראת חכמת יוון נאסרה, אך לא לשונה".

כלומר, בעוד שבא"י היוונית היתה נפוצה הרי שבבבל לא דיברו יוונית לכן לא חששו ללמד את שפת יוון. ומדוע נאסר לימוד חכמת יוון ע"פ הבבלי?

על כך מספר התלמוד בסוטה מט ע"ב סיפור שהוא בעיניו הרקע לאיסור המוזכר במשנה: ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ ציפורניו ונזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית". יש להעיר שר"ש ליברמן הראה (במחקרים בתורת א"י, ירושלים תשנ"א, עמ' 487 ואילך) שבמקבילה בירושלמי ברכות וכן בחלק מכ"י של הבבלי הציפורניים נעלמו, ובחלק מהמקורות נעלמה גם החומה, ונשאר רק: נעץ החזיר. ועוד הראה שבמקבילה בירושלמי, כתוב בכ"י רומי נאץ החזיר באל"ף, על פי זה פירש: כשם שהסוס צוהל, והאריה שואג והחמור נוער, כך החזיר נואץ. כלומר- כשהחזיר במצוקה הוא משמיע צריחה איומה כידוע.  כמובן שקשה להבין איך סיפור כה מוקדם שהתרחש כ150 שנה לפני החורבן יכול להיות המקור לגזירה שנגזרה רק בימי בר כוכבא, וענה על כך הר"ש משאנץ לפאה פ"א: "וצ"ל דמעיקרא גזור ולא קבול מינייהו ולבסוף גזרו וקבול מינייהו". מכ"מ מסיפור זה עולות מספר תובנות:

א. גם ללוחמיו של הורקנוס שצרו על העיר היה ברור שלא מבטלים את קרבן התמיד במקדש. כלומר יש קו אדום שברור לשני הצדדים שאותו לא חוצים והוא מעבר למחלוקות ופולמוסי כבוד ושררה.

ב. מול התפיסה היהודית שהשראת שכינה והצלחה בקרב תלויים ביחסי רעות ושלום בין האחים החולקים דם זהה, מבטא אותו זקן מתייוון את התפיסה היוונית הפגנית לפיה האל עוזר במלחמה למי שמקריב לו קרבנות ללא תלות או זיקה למוסר ולשיקולים רוחניים אחרים.

ג. לפי הסיפור- ברגע שגבולות הקודש נחצו ומאבקים הפוליטיים האפילו על עבודת ה' וחיללוה- בא הקץ על שלטון בית חשמונאי.

ד. מתתיהו פתח את המאבק בגלל קרבן חזיר שבקש מתיוון אחד להקריב(ספר מקבים א) והקץ על מלכות חשמונאי הגיע, בגלל חזיר שסימל את ההפך הגמור מסיבת התחלת המרד.

מעבר לכך, מהסיפור עולה שחכמה יונית אינה הפילוסופיה אלא סוג של רטוריקה ואומנות השכנוע וכפי שכתב רש"י במקבילה לסיפור במנחות סד ע"ב: חכמת יונית- "רמיזות". וכ"כ הרמב"ם על אותה משנה- שמדובר בחכמת הסימנים שלא נשאר ממנה כלום בימינו וז"ל בפה"מ בשוטה שם: "אמרו יונית, רוצה לומר חכמה יונית, לפי שהיו מכניס את הרמזים שבדבור, וכן דברים שאינם כפשוטם אלא יש להן ענין נסתר חכמה...והיה אצל היונים דברים מעין אלה מיוחדים אצל אומה זו שמשוחחים בהם מה שרוצים כעין רמזים וחידות, וטעם אסור דבר זה לפי שבזמן בית שני צר אחד ממלכי בני חשמונאי על ירושלם והיו אנשי ירושלם משלשלין להם למחנה קופה דינרין בכל יום ונותנין להם בהם שני תמידין לקרבן והיה שם איש היודע אלו הרמזים שהמציאו היונים ודבר עמהם בהם, וכך הוא לשון התלמוד לעז להם בחכמה יונית שכל זמן שהם מקריבין לא תוכלו לכבשם והפסיקו מהם הקרבן, באותה שעה אסרו שילמד שום אדם אותם הרמזים שהמציאו היונים לדבר בהם. ודבר זה אין לי ספק שנשתקע ולא נשאר ממנו בעולם היום לא מעט ולא הרבה". גם הריב"ש בסי' מה נשאל מהי חכמה יוונית שאסור ללומדה- וענה: "היא לדבר בלשון יוני בחידות ובלשון סתום, שלא יבינו אותו ההמון, רק אותם שלמדו והורגלו באותן החידות" ושם הראה שלשון "חכמה" בלשון חז"ל פירושו גם לשון סתרים ורמיזות כמו שמסופר בעירובין נג ע"ב על השפחות מבית רבי "כי הוו משתעון בלשון חכמה" כדי שהתלמידים הנוכחים בבית רבי לא יבינו דבריהן זו לזו היו מדברות בדימויים ציוריים וכן רבי אבהו וחכמים נוספים ששוחחו לעיתים בשפת קוד וע"פ זה מובן מדוע התירו למקורבים למלכות ללמדה, כיון שלעתים היא יעילה ושימושית כדי להעביר מסר לשלטונות או למלך מסר סודי באין אפשרות מטעמים בטחונים לשוחח עמו בפרטיות. והשווה למסופר בחגיגה ה ע"ב על ר' יהושע שגרם להריגתו של מין אחד ברמיזה שרמז למלך. ואמנם מרש"י במנחות הסיק הריב"ש שכוונתו שזו שפת רמיזות בלבד ללא דיבור והתקשה בכך: "אבל קשה לי על זה. שלא היה להם לומר על אותו זקן: ולעז להם בחכמה יונית, אלא: ורמז להם, כיון שלא היה שם דבור כלל, אלא רמיזה..." אך האמת שא"צ לאפושי פלוגתא כי בשוטה פירש רש"י שחכמת יוונית היא- "לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו". כלומר זו שפה ולא רמיזות בעלמא. כמובן שגם את הירושלמי ניתן לפרש בדרך זו דהיינו שמדובר במן שפת סתרים שעלולה להיות מנוצלת לרעה ברמה הלאומית ועוד אפשר שחז"ל התנגדו לגישה היוונית הנותנת חשיבות לרטוריקה ולחכמת הויכוח כשלעצמן בלא להתחשב בתכנים ובמסרים שאותם היא מבטאת.

נראה ברור שמלחמת החשמונאים ביונים לא כללה מאבק תרבותי בפילוסופיה מבית מדרשם של אפלטון ואריסטו. החשמונאים בקשו עצמאות מדינית ועל כך היו מוכנים להקיז את דמם(השווה דברי שמעון במקבים א יג, ד-ו: "ראו כי כל אחי שכלה החרב בעבור ישראל ואותר רק אני לבדי. ועתה, חלילה לי משמור את נפשי לעת צרה כי לא טוב אנכי מאחי כי אם קום אקום לנקום נקמת עם-ייי ומקדשו.."). בימי קדם לא עורר העיסוק בפילוסופיה בתוך חוגי  היהדות הסתייגות של ממש, והפולמוס סביב שאלת הלגיטימיות של הפילוסופיה בקורפוס היהודי, עתיד היה לפרוץ במלוא עוזו מאוחר הרבה יותר- בויכוח על כתבי הרמב"ם במאות הי"ב- והי"ג ולהימשך שנים רבות לאחר מכן. אלא שגם רוב מצדדי לימוד הפילוסופיה דרשו משנה זהירות ביחס ללימודה כפי שגם דרש הרמב"ם, דווקא בגלל היותה ביטוי לחשיבה מפותחת, עד שאפילו חכם גדול כאלישע בן אבויה נשבה בקסמיה וחדל להאמין במסורת ובהשגחה - ש"בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו"(חגיגה טו ע"ב). וכ"כ הרד"ק עה"פ בתהי' קיא "ראשית חכמה יראת ה': "מי שהכין את לבבו להתעסק בחכמה תחילה יתעסק ביראת ה' ויעשה ממנה שורש ועיקר, ועל דרכיה יתנהג בחכמה...ואם ילמד אדם חכמת החקירה תחילה, אולי יְבַהֵל ברוחו, ויעיז מצחו להכחיש האותות והמופתים הגדולים הנמצאים בכתבי הקודש. לפיכך צריך להקדים לימוד התורה שהיא יראת ה', וישים בלבו להאמין כל הכתוב בה: חידוש העולם ושינוי הטבע באותות ובמופתים...ואחר שהתבונן החכם המבין בדברי התורה, וישימה יסוד לחכמה, וישתדל בלבו לקרב הדברים הרחוקים אל הדעת, וילמוד חכמת הפילוסופיה אחרי כן, לא תשתבש דעתו בלומדו החכמה בתורה אשר למד תחילה. כי כבר תקעה יתד במקום נאמן".

אחרים העדיפו לא לקחת סיכונים מיותרים בלימודה כי לדעתם אין הצר שווה בנזק המלך- כ"כ הריב"ש בתשובה הנ"ל שהסתמך בין השאר על תשובת רב האי לר"ש הנגיד שהסתייג ממנה: "ואשר יסיר לבו מזה ויתעסק בדברים ההם, יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד באותן הענינים, כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי. ומזאת ההסרה, יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה...ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענוה וטהרה וקדושה, אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד". אבא מארי הירחי, למשל, ראה בפילוסופיה את תורת הסוד היהודית אלא שביקש למנוע את הפצתה הלא מבוקרת, ולכן ביקש לדחות את העיסוק בה לגיל מאוחר יותר כידוע מאותו כתב חרם שניסח עם הרשב"א נגד לומדי ספרות פילוסופית לא יהודית שעוסקת בפיזיקה ומטאפיזיקה קודם לגיל כ"ה שנים (לתיעוד מקורי של ויכוח נרחב זה ראה בס' של אבא מארי הירחי- "מנחת קנאות". ולהבנת עמדת כל צד במחלוקת ראה בס' של מ' הלברטל בין תורה לחכמה פ"ה כך מלין אבא מארי על לומדי הפילוסופיה שזונחים את העיסוק בתלמוד: "מהם בוחרים להיות בתיהם גלמוד מהיותם עוסקים בספרי התלמוד. ואם איש מהם יקרב לספרי דבי רב דומה כמי שעקצו עקרב. וללמוד בספר "השמע" כנשר לאכול חש, ואם ירחיקו ממנו ספר החוש והמוחש דומה כמי שהכישו נחש"(מנחת קנאות עמ' תרנב).

מעתה עלינו לשאול- מהי הסתירה המהותית בין הלניזם ליהדות שהביא להתנגשות כה חריפה? נראה שבהקשר זה יש ללמוד סיפור תלמודי העוסק בויכוח שנראה כדמיוני בין זקני הנגב לאכסנדרוס מוקדון(ברמב"ם הל' גרושין א, כז הגי' היא מקרון ע"פ כינויו בפי הערביים "בעל הקרניים". לפי האגדה אללה הצמיח לו קרניים כדי שיוכל לנגח בהם חומות אויביו בני גוג ומגוג וכך גם בקוראן סורה יח,83 וכן מכונה בס' דופי הזמן לר' סעיד צעדי עמ' 103 מעניין שבעל סדר עולם רבה פ"ל מזהה אותו כמי שמתואר בדניאל ח,כא- "וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן" ושם: "הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך- הט אזנך ושמע דברי חכמים" כלומר עלייתו קשורה להפסקת הנבואה. לפי מסורת אחרת בסנהד' יא, ע"א עם מות נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה הנבואה. בין מותם לעליית אלכסנדר יש כ150 שנה אך עיין סדר עולם זוטא שמלכות יון  מלכה בשנת נ"ב שנה למדי ופרס ובאותה שנה גם מתו חגי וזכריה) ומובא בסוף תמיד לא ע"ב. דומה שסיפור זה חושף את נקודות המחלוקת המהותיות והעקרוניות שבין יהדות והלניזם. הסיפור ארוך לכן לא נביאהו בשלמותו: "עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. אמר להן וכו' ע"ש בסיפור כולו. נראה שבסיפור אלכסנדר מייצג את התפיסה ההפוכה לתשובותיהם של החכמים- לפי היהדות הגיבור הוא הכובש את יצרו ומי שנכנס לגן עדן הוא הצדיק, אך לפי ההלניזם הגיבור הוא הכובש והשליט, ומי שנכנס לג"ע הוא מי שהטביע את חותמו על העולם. שלטון האדם הוא רצון האלוהים ותכונות כצניעות וענווה מבטאים חולשה ולכן ראוי לשליט לדחותם בעוד שחכמי ישראל סוברים את ההיפך. בסופו של דבר במדינת הנשים לומד הכובש הגדול את מגבלות הכח ובלחם מזהב שהגישו לו הוא לומד שאת לחמו הוא יכול לאכול גם בארץ מוצאו ואין צורך לעבור את הרי החושך. לענ"ד הסיפור הזה מבטא את הפער העמוק בין התפיסה היהודית לזו ההלניסטית.

מוצרים נבחרים

עם פירוש הרב יוסף קאפח זצ"ל
מחיר: 
68.00₪
להכיר את כל תריג מצוות!
מחיר: 
58.00₪