להלן מכתב שכתבתי לרב רא"ם הכהן ראש ישיבת עתניאל ורב היישוב, בעקבות מאמרו בעלון שבת בשבתו מטעם מכון צומת פרשת פנחס תשע"ו. שם כתב הרב שהמנהג להכניס מיטת המת לתוך בית המדרש ולהספידו שם, מבוסס על פשט התלמוד במגילה כח ע"ב בו מסופר על כמה אמוראים שהספידו הספד שלרבים בבית הכנסת. ובמכתבי לכבוד הרב ביקשתי להציע גם דרך אחרת ע"פ דרכו ובאוריו של מו"ר הרב קאפח.

בתמונה: הנשיא ריבלין נושא הספד על הרב מיכאל מרק הי"ד בישיבת עתניאל (הלל מאיר TPS)

לשון התלמוד:

"ומספידין בהן הספד של רבים. היכי דמי הספידא דרבים? - מחוי רב חסדא: כגון הספידא דקאי ביה רב ששת, מחוי רב ששת: כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא. רפרם אספדה לכלתיה בבי כנישתא, אמר: משום יקרא דידי אתו כוליה עלמא. רבי זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא, אמר: אי משום יקרא דידי, אי משום יקרא דמיתא, אתו כולי עלמא".

לכבוד הרב הלן בעומקה של הלכה הרב רא"ם הכהן יצ"ו

יישר חילך על מאמרך על דין ספד המת בבית מדרשו, וברשותך אעיר קנצי מילין למען "ישוטטו רבים ותרבה הדעת" וסליחתי על האריכות:

אכן כבר כתב רב נטרונאי גאון ונפסק בשו"ע שמ"ד,כ שיש להכניס המת שהיה גדול בתורה ולהספידו במקום ששם היה עומד ודורש לרבים. וכן מקובל לעשות בישראל  לגדולים בתורה (וכ"כ ביבי"א ח"ז יו"ד סי' לא במכתבו לרבה של קרית עקרון הרב שלום קהא נע"ג, שרק לגדול בתורה שהוא גם מרא דאתרא ולא בכל תלמיד חכמים, אם כי פשט הספד שלרבים בתלמוד לכאו' תלוי בגדולת המספיד ולא בנספד וכדבריך) או כדבריך ומנהג מקומכם ביישוב עתניאל תובב"א לעשות כן גם לקדושי עליון שנרצחו כר' מיכאל מרק הי"ד (ע"פ הוראת הרב אברהם שפירא נע"ג שהבאת במאמרך).

אך אחר בקשת הס"ר, אפשר שאין זו פשט הגמ' במגילה והכוונה שם היא להספדים שהיו מספידים לאחר הקבורה. הגע בעצמך, כלום היו מניחים את מיטת כלתו של רפרם קבל עם ועדה? והרי הלכה פסוקה היא (אף שלא מקפידים עליה בימינו למעט בני תימן ואולי משום שאנו בעידן "השויון" שבין המינים...) הביאה רבנו בהל' אבל יב, ה: "אבל אין מניחין מטת האשה ברחוב לעולם שזה גנאי לאשה, אלא סמוך למיתתה קבורתה." הדגיש רבנו לעולם.

וכך נראה גם מתשובת הרמב"ם סי' קסא שנשאל על מנהג באלכסנדריה "והמנהג אצלנו באלכסנדריא להביא המת בשחרית ולשימו בחצר בית הכנסת, עד אשר יתפללו הצבור שחרית ואז יביאו את הדיין והחזנים ומקצת הקהל סביב המטה ויאמרו צדוק הדין וקינות כל אחד מהחזנים, ואחר כך יוציאוהו לבית הקברות. האם זה הספד של רבים אם לאו? ועוד, אם אחד מן האבלים לא יוכל לעלות לבית הקברות, בין משום ריחוקו או בגלל גשמים או שמועה, כל שבעת ימי אבלותו יבואו אצלו בבית הכנסת בגמר תפלת שחרית ויאמרו הבאים צדוק הדין וקינות. האם זה הספד של רבים אם לאו?  ותשובתו: "ואין הספד של רבים, אלא דבר יוצא מן הכלל ובלתי רגיל, שבא אליו איש גדול המעלה שאין מנהגו לבוא להספדות, ויבואו האנשים אחריו בגלל בואו. וצורת ההתקהלות הגדולה היוצאת מן הכלל ידועה ואינה צריכה לתוספת ביאור. ומה שראינו בפוסטאט, שאומרים קינות כל השבעה ימים לפני האבלים בבית הכנסת, דנו אותם בזה לכף זכות ואמרנו אולי זה המקום, שקוראים אותו כותל האבלים אבל אם נבנה להיות בית כנסת גמור, אסור לומר בו קינות על מת, אלא אם יהא הספד של רבים. וכתב משה".

כמה הלכתא רבוותא יש ללמוד מתשובה זו:

א. ההיתר של הספד שלרבים תלוי במספיד הנוכח שם ולא בגדולת המת. ולא כשיבוש שבדפוס הל' תפלה יא ז שהעתיקו: כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר והנוסח הנכון הוא: בהספד גדולי וכו'. וכבר הוער ע"י הרב קאפח. וכ"כ הרב רבינוביץ בי"פ וציין שהאות בי"ת נמצאת תלויה בכ"י המזרחי שלפניו.

ב. השאלה שנשאל רבנו האם מותר להכניס המת לחצר בית הכנסת להספידו. לחצר- ולא להיכל עצמו. ואפילו לזה ענה הרמב"ם בשלילה. ונראה שלא כלל הכנסת המת גדול בתורה ככל שיהיה ודלא כגאונים. וכך נוהגים בני תימן שמעולם לא הכניסו המת לתוך בית הכנסת.

ג. הספד שלרבים הוא גם או בעיקר לאחר הקבורה כפי שהיה נהוג בימיו, לתוככי בית הכנסת. וכ"ז כבר נתבאר ע"י הרב קאפח בפירושו למשנה תורה ס' אהבה מהדורתו עמ' רלד אות כא יעויין שם. והנה לפי הסברו מורי קאפח שם, אם מדובר בהספד בלא נוכחות מיטת המת- מה חידוש בדבר? כלום אין להספיד ולומר דברים לזכרו של המת בבית הכנסת? לכן בתשובה הנ"ל נזכר שמבקשים לומר על המת בביה"כ  צידוק הדין וקינות- לא בדברי תורה או הספדים המתובלים בפסוקים ובדרשות מדובר, שהרי לזה לא צריך "היתר"  את מה שלכאורה נראה היה לאסור, אלא בקינות ערוכות שהיו אומרים על המת, קינות הללו אין בהם פסוקים ולא דברי תורה כלל אלא רק התייחדות עם צער המיתה והאבלים.

דומני שבני תימן הם היחידים שעדיין מספידים קינות על המת משך כל שבעה(נהוג בין מנחה לערבית) ראה בסידור שיח ירושלים של מורנו הרב קאפח עמ' תסד ובכל סידור תימני אחר ניתן למוצאו. אישית נוכחתי רבות בהספדים שלאחר הקבורה על זקני תימן נוחי נפש(באותן מקומות שיודעים מסורת מהי), וכמה הדבר מרשים ובאותה מידה מעורר נהי ויגון. ולעיתים תכופות קינות אלו עוררו את הנשים שישבו בחדר הסמוך גם הן לקונן ולבכות(כך היה נהוג בעבר שהנשים יושבות ומתאבלות בחדר נפרד ולא בסמוך לגברים).

אלא שלכאורה הספד שלרבים זה שלאחר הקבורה מה מקומו בבית הכנסת ומדוע לא יעשה בבית האבלים? הנה בתשובה הנ"ל מוכח שכך היו עושים בפועל: "ומה שראינו בפוסטאט, שאומרים קינות כל השבעה ימים לפני האבלים בבית הכנסת, דנו אותם בזה לכף זכות". כנראה נהגו כך באפס מקום בבית או שהיו רוצים לעורר ההספד ויצאו האבלים במיוחד לבית הכנסת לעשות ההספד שם (מנהג זה שהאבלים יוצאים במהלך השבעה מביתם לבית הכנסת לעשות שם הספד לא שמעתי שהיה נהוג בתימן), אך על המציאות המתוארת בתשובה זו קשה לחלוק.

ואמנם אין לשלול אפשרות שהיו מספידים ומקוננים קודם הקבורה בבית הכנסת ואת המת הניחו במקום אחר ואולי בינתיים היו עושין לו טהרה כנהוג.

ענותך תרבני,
ביקר, נהוראי יהב

תשובת הרב רא"ם הכהן

לרב נהוראי

ישר כח על ההתיחסות ועל דבריך החשובים
להלכה בודאי השו"ע התיחס להכנסת המיטה וממילא גם אם דבריך מדויקים ברמב"ם להלכה הדיון הוא על המיטה הרוגי מלכות יש להם גדר בפני עצמו

בברכת כהן באהבה
רא"ם